מזל טוב, מדינת ישראל בת אין-לי-מושג-כמה שנה! יום העצמאות הגיע לווילת "רויאל שף" בזמן הצילומים, ולרגל המאורע פינקה ההפקה את השפים בחבילת אנגלים מפזזים עם פרחים על הראש פלוס קשיש מזוגג בחליפה ששותה את הבירה שלו בעמידה על הראש. מה. גם השפים שלנו לא מבינים מה, הם אמנם כבר הספיקו להפנים שאנגלים אוכלים חלמון במנגו ומתחתנים עם כלבלבים, אבל תפלצי הפעמונים והסלסלות שמקפצים להם בסלון זה קצת טו מאץ'. לא זה היה החזון של הרצל.
למחרת מתכוננים החבר'ה לצ'אלנג' השבועי, הפעם בסימן בישול סיני. שפית סינית כלשהי מגיעה כדי ללמדם כיצד לתחוב גוש אורז לח לתוך עלה, ואז לקשור בסרט לגזור במספרי זיגזג להוסיף נצנצים לרקום אליפסות לצבוע בגואש להדביק עיניים זזות ולהניח לייבוש בין 1 ל-900 שעות. "מה זה, עוד פעם עבודת יצירה?!" נאנק גבאי, הוא הגיע לתכנית כדי לבשל בפראות ובתשוקה ומוצא את עצמו שוב ושוב נאלץ לשבת בריכוז ולהדביק גרגירים אחד אחד עם פינצטה למנות עדינות. חנוך, לעומתו, מרגיש בבית, כי "זה כמו בטבח ההודי!" הוא צועק, "שיואו זה כמו אצל אוכל הודי", הוא נדחף שוב, "יא אללה בדיוק כזה אנחנו עושים בהודו", הוא צווח בשלישית, כדי שיהיה ברור לכולם שהמשימה הזאת היא הבייבי שלו. בסופו של דבר, הוא הרי מומחה לתרבות הודית. "אצלנו יש פתגם על ג'ינג'ר", הוא מסביר בחשיבות לשפית הסינית, "והפתגם אומר, הקוף, כשלוקחים מהרצפה, אתה, הוא חושב תפוח אדמה, לוקח אותו, ואוכל וזורק אותו, הוא חושב זה חריף, כן?" ונתן מסכם את ההרצאה הנ"ל של חנוך: "הוא מחרבש חרבושים". נתן עצמו ממש לא מתעניין בשיטות סיניות לקיפול עלים, הוא מתרכז יותר בשיטות תימניות לקיפול סיניות כוסיות. "איזו שפית מקסימה", הוא מרייר על השפית, מעולף כולו, ומסכם במשפט אחד את התרבות הסינית: "בסויות שלהם אני אטום לגמרי, בשמן שלהם אני אטום לגמרי, אבל בבחורות שלהם אני פתוח לגמרי!" שזה בדיוק כמו הקוף, שלוקחים מהרצפה, והוא, תפוח אדמה, ולוקח את המשהו של הזה, ודי לחכימא ברמיזא.
הדייט שתקע אותי
ובזמן שנתן מפנטז על הסינית, חנוך מתייסר באהבתו לאניטה שמגיעה לדייט איתו באחוזה. "יש לה עיניים מקסימות, אפשר לחדור אליהן", הוא מתנשף בהתרגשות, משתוקק כבר לבתק את אישוניה. שיטת החיזור של חנוך פשוטה למדי: התרפסות. הצעות הגשה: רוץ ללא הרף אחר הבחורה, הכרז בכל 8 שניות "יו ביוטיפול!", "יו לאבלי!" "יו פרינסס!" תוך שאתה מעיף עליה פרחים ויונים וקונפטי. ברגע שהיא מתחילה להתעייף זה האות שלך להאכיל אותה בתותים, לעשות לה מסז', לנשק את ידה וללחוש באנגלית רצוצה "יור אייז, נוט גו אאוט, מיי הארט", כשהיא ממלמלת במבוכה "הו תודה".
ואכן, מרגע שמגיעה אניטה אל הבית, היא מוצפת בטורנדו עילג ומסחרר של מחוות רומנטיות מסרטים מצוירים וקריאות "לאבלי, יו לאבלי, האו לאבלי". הוא קוטף לה פרח ורוד מהגינה, בודק שהפרח לא נבל בשתי הדקות האחרונות, קוטף לה פרח צהוב בגינה, בודק אם היא רוצה להתחתן איתו. לא, כי היא פשוט הזכירה במקרה את אבא שלה אז חנוך קפץ על ההזדמנות ושאל אם אבא שלה יסכים שהוא יתחתן איתה, מין שיחה כזאת של דייט ראשון. "אני רוצה לומד איך מכבד אותך הרבה", הוא נאבק באנגלית שלו, "איך להיות נחמד לאבא שלך". "חנוך מאוהב", נאנחת שני מ"התאומות חביב ובניו". חנוך גילה לה קודם ש"אף פעם לא הייתה מישהי ששברה לי את הלב. אבל לעומת זאת הייתה מישהי ששברה לי את הלב". ככה שהוא עבר הרבה בחיים.
אניטה עצמה, לעומתו, עדיין לא בוחרת מפיות לחתונה שלהם. היא מתעדת את כל הדייט המוזר במצלמת הווידיאו שלה, כנראה כדי להעלות לפייסבוק תחת הכותרת "חחחחחחחחחחחחח", וחנוך מרגיש שזה מעיד על חוסר כבוד לדייט הקסום שהוא הכין. "מי מביא מצלמה לדייט?" הוא רוטן למצלמה של "רויאל שף" ולכל צוות הצילום שמלווה אותו בכל דקה של הדייט פלוס טסטות. אנשים יכולים להיות כל כך לא רגישים.
אבל לא לדאוג, אניטה אולי לא נראית בעניין, אבל כשחנוך מספר לה שהוא בעלים של מסעדה משגשגת נדלק ניצוץ אהבה בעיניה. "הו אז אתה בעצם די מצליח!" היא אומרת בחושניות, ומחליטה שהיא רוצה שיפגוש את אבא שלה. הולי שיט. "לאבלי!" צוהל חנוך ההמום, ומתלבט אם עליו לרוץ פעם שלישית לגינה לקטוף לה פרח או שתם טקס החיזור ואפשר כבר לחדור לעיניים שלה. את הסוף המרגש לפרק מקלקל כמובן נתן, דינוזאור בחנות החרסינה של האהבה, שמתפרץ אל הדייט בהתקף חירמון ומנסה לנשק את המיועדת. "נתן הזה", זועם חנוך, "אם תשים את השכל שלו בלול תרנגולים הם יתחילו לנבוח". שזה מדהים, כי אם נשים את השכל של חנוך בלול תרנגולים הם יפלו על התחת ויצווחו "האו לאבלי". אז בבקשה אל תנסו את זה בבית ועזבו את הלול במנוחה.
ההצגה חייבת להימשך
מריה חשבה שחלומה התגשם: היא לא הספיקה לומר "למדתי שנה משחק" והופ! כבר נחטפה להפקת תיאטרון יוקרתית. כלומר, הפקת תיאטרון בינונית. כלומר, ארוחת ערב עם קונספט. כלומר, אנשים שלועסים פסטה בזמן ששחקן המגלם את מנואל מ"המלון של פולטי" עושה בדיחות כפל לשון כמו להסתובב במקום עם מגש ולהגיד "מה, אבל ביקשת שאני 'אסתובב עם המנות'". אח, הומור בריטי.
מריה קיבלה את התפקיד של פולי המשרתת ("תפקיד ראשי!" היא מדגישה. כן. לא) ואין נרגשת ממנה: היא משננת שוב ושוב את הטקסט, עושה תרגילי דיקציה, מתאמנת על המונולוג התובעני שלה "יס, מיסטר פולטי. סוף סצנה" ומגיעה כולה קורנת להופעה. ואז מתברר שהחליפו לה את התפקיד ל"לקוחה שמבקשת ספגטי ומקבלת עוף במקום", הידוע גם בשם "אנונימית 2". "אבל היה אמור להיות לי תפקיד ראשי!" היא נדהמת (כן. לא.). וכך מצאה את עצמה מריה אוכלת עוף אבל רוצה ספגטי במקום, או אוכלת ספגטי ורוצה עוף במקום לא ממש עקבתי, ומסיימת את ההצגה עם ספגטי על כל השמלה ששפך עליה (סלספסטיק בריטי! וואהו!) מנואל המלצר השלומיאל. כך נגוזים חלומותיה על תהילה ונעלמים בתוך שלולית רוטב עגבניות. לא נורא, בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח.