לפני שנה, בילבו באגינס יצא עם חבורה של גמדים למסע אל ההר הבודד, כדי לפגוש דרקון ולמצוא אוצר. המון המון דברים קרו בדרך, ההוביט והגמדים נישבו וברחו וכמעט נהרגו וניצלו בערך שמונים פעם, ובדרך היו הרבה יצורים ממוחשבים ואפקטים ואפילו שירים, אבל שום דרקון לא נראה באופק. החדשות הטובות הן שב"ההוביט: מפלתו של סמאוג" הסרט השני בטרילוגיה הם מגיעים אל הדרקון. והדרקון הזה מעניק גמול הולם לאורכה של הציפיה. אבל הדרך אליו עדיין ארוכה מאוד ומלאה בפילרים.
פיטר ג'קסון לקח ספר ילדים באורך 200 עמודים והתעקש להפוך אותו לשלושה סרטים באורך של שלוש שעות כל אחד. זאת הבעיה היסודית, והחטא הראשוני של כל פרויקט "ההוביט". הסרטים יפהפיים, ומתרחשים בעולם מפורט, מעוצב ומבוצע בעזרת הטכניקות החדשות ביותר הקיימות בעולם האפקטים המיוחדים אבל מריחת הזמן מורגשת מהם בכל צעד ושעל. נראה שג'קסון התייחס לעלילה של "ההוביט" כלא יותר מתירוץ כדי לבלות עוד זמן (ה-ר-ב-ה זמן), בארץ התיכונה שלו, על כל נופיה הניו-זילנדיים ויצוריה עתירי הפיקסלים. "מפלתו של סמאוג" מהווה שיפור משמעותי על החלק הראשון: אם בחלק א' היה נראה שכל מה שמתרחש אחרי שבילבו עוזב את הבית הוא לא יותר מקטעים שאפשר היה לדלג עליהם ולא להפסיד שום דבר. כאן זה נכון רק לגבי חלק מההתרחשויות. ועדיין, אפשר היה לקצר. אוהו, כמה שאפשר היה לקצר. יום אחד בוודאי תצא גירסת אנטי-במאי של הסרטים האלה, שתרכז רק את הקטעים הטובים והרלוונטיים לעלילה מתוך כל טרילוגית "ההוביט" ותהפוך אותם לסרט אחד, אדיר, יפהפה ומהודק. ואפילו זה לא יהיה סרט קצר במיוחד.
אז הפעם בילבו והגמדים נתקלים באיש-דב, יער מלא בעכבישי ענק, אלפים, ובסופו של דבר, כאמור, דרקון. כל אלה היו בספר. אבל באמצע מגיעים גם המון דברים שלא הוזכרו בשום מקום בספר: למשל לגולאס, המתוחזק בטאוריאל, לוחמת אלפית כ?לה בדיוק כמוהו. וכנופית אורקים עקשנית שממשיכה לעקוב אחרי הגמדים לאורך חצי הארץ. וגנדלף נקרא לשליחות דחופה בדול גולדור - עלילת משנה שלמה ותמוהה מאוד, שכל התכלית שלה היא לקשור את הסרט הזה עם "שר הטבעות". בינתיים, בעלילה עצמה, חבורת הגמדים מתגלה כקבוצת ההרפתקנים העלובה ביותר אי פעם. הם מצליחים ליפול בשבי, להיכשל או סתם להתייאש בכל דבר שהם עושים, ואלמלא עזרה מבחוץ בסרט הקודם זה היה גנדלף, הפעם זה בעיקר בילבו היו כושלים במשימתם 13 פעמים בממוצע בכל סרט. את העובדה שהם מצליחים אפילו להגיע אל ההר ההוא אפשר להסביר רק בעזרת תסריטאי, או שליט המבוך רחמן במיוחד.
ובכל זאת. עם כל מריחת הזמן הזאת, עם כל הבעיות המאוד קשות בתסריט, עם כל זה שהסרט מתנהג לרגע אחד כמו הרפתקה קסומה לילדים וברגע שאחריו מנסה להיות אפל ואפוקליפטי אי אפשר לוותר על "ההוביט 2". כי כשהוא טוב, הוא ממש טוב. יש מספיק דברים מגניבים בסרט הזה כדי להצדיק את האורך המוגזם בעליל שלו. למרות שפיטר ג'קסון כהרגלו מתעקש לביים כל סצינה וסצינה כמו סצינת שיא, יש כמה שבכל זאת מתבלטות: לגולאס וטאוריאל מתנהלים כמו מין גיבורי-על, שמשרשרים אורקים על חיציהם יותר מקטניס אברדין והוקאיי ביחד. מרדף החביות עם נהר מלא גמדים, המון גמדים, אורקים, ולגולאס הוא מנה מרוכזת ומגניבה במיוחד של אקשן, סלפסטיק ואקרובטיקה. וישנו, כאמור, דרקון.
כבר ראינו דרקונים בקולנוע, ורבים מהם נראו טוב, אבל עדיין לא ראיתם דרקון כמו סמאוג. בתור התחלה, הוא גדול. מאוד גדול. המסה האדירה שלו מורגשת היטב, והוא נראה כאילו הוא יכול ללכת מכות עם גודזילה. הוא יצור מרהיב עין, מקפיא דם ומבעית נפש, בדיוק כמו שהוא אמור להיות והוא מדבר בקולו של בנדיקט קמברבץ'. ואחרי שהוא סוף סוף מגיע, הוא מחולק בנדיבות: ג'קסון, כאמור, לא מאמין בצמצום או צינעה, או ברמיזה. אם כבר קיבלתם דרקון תקבלו הרבה מאוד ממנו.
אחרי ששני שלישים מהפרויקט כבר עברו, חייבים להכיר במצב בנוגע ל"ההוביט": "שר הטבעות" זה לא. זאת יצירה מלאה בעיות, קאמפית ומטופשת מבחינות רבות ובכל זאת חייבים לראות את זה בשביל הדברים שאותם ג'קסון עושה נכון. ובשביל הדרקון.
מצפים לחלק השני בטרילוגיית "ההוביט"? ספרו לנו בפייסבוק