אין תחום שחף מהנטייה ללכת אל הבטוח והמוכר. פירה ושניצל זה בטוח ומוכר. שמלה שחורה קטנה היא הבטוח והמוכר. וגם "עת דודים", ההצגה החדשה של תיאטרון הבימה, על פי ספרה של מירי ורון היא הטייס האוטומטי שמתכוונן אל המסלול הבטוח והמוכר. ובעיני מרבית המנויים של תיאטרון הבימה, יהיה זה המסלול הטוב, הבטוח והמוכר, כי "עת דודים", בבימוי של איציק ויינגרטן, אין דרך פשוטה לומר זאת, היא הצגה שכל כולה נועדה לשמח אשכנזים קשישים.
זו כמובן הצהרה בעייתית שדורשת הסבר, ואפילו התייחסות אל השד העדתי שקופץ לאחרונה מכל בקבוק שלא נסגר היטב. אז הנה תקציר ההצגה שעדיין לא הופך את "עת דודים" למדגדג יידישקייט כשלעצמו המאמע (ליא קניג) היא אם משפחת חלוצים שעלו ממינסק לאחר מלחמת העולם הראשונה. ילדיה ארון (אלון נוימן), סניה (רוברטו פולק) ופנינה (נוגה שחר) הם פועלים חרוצים בעסק המשפחתי לטיח, והם אלו שעונים "אנחנו!" כששואלים "מי יבנה, יבנה בית בתל אביב".
אל תוך הפסאודו-אידיליה של מעמד הפועלים הזו מסתנן הבורגני ההולל חנן פיקלמן (תומר שרון), שגונב את בתוליה ולבה של פנינה היפה. כל זאת על רקע המשבר הראשון של הציונות הצעירה, בניית בית בישראל, על חשבון בני ישראל המנסים לחיות בה. כל הנימים הזעירים שסודקים את ההווה של ישראל החדשה, אלו שייפערו בהמשך לתהומות עמוקות יותר ופחות, כבר מקופלים בסיפור של "עת דודים", כלומר כל אלו שנוגעים לציונות האשכנזית, זו שגם כתבה את ההיסטוריה לשיעורי תא"י.
נניח לזה, ולא נתקטנן עם מה שכבר היה, את מה שקרה אין דרך לשכתב, אבל את מה שקורה, בהחלט כן. ל"עת דודים" יש סיפור בסדר, כלומר סיפור שהיה כמותו עוד עשרות, שיש בו גרעין דרמטי אפשרי, אבל כפי שהוא מוצג ומעובד על ידי רועי רשקס, הוא בעיקר אצבע מורה על הפוטנציאל. האם העיקר הוא דמות הסוחרת בנשמה של המאמע? אישה שדם אמא קוראז'י זורם בעורקיה והיא מרצפת את דרכה ואת דרך ילדיה דרך קשיי היומיום במניפולציות ועסקאות קטנות וגדולות? אולי. אבל "עת דודים" נזהרת מלומר משהו מוחלט מדי או ביקורתי מדי על אותה מאמע. כי זה לא מנומס ולא נוסטלגי ומתרפק. והתפקיד קטן על ליא קניג העסיסית והנשכנית, שיש לה כל הפוטנציאל לנוע בגמישות על הציר שבין חובקת וחונקת.
וכך קאדר השחקנים המשובח (הכולל גם את אמנון וולף, טלי אורן, אילנית גרשון ודניאל סבג/ מוטי לוגסי) עושה מיטב המאמצים להתנהל בנעליים לוחצות מדי של דמויות שלא באות להרגיז אף אחד. האם מוכרחות הדמויות להרגיז מישהו? לא, הן לא. אבל הן כן צריכות לערער משהו, להצביע על אמת לא נוחה, לטלטל משהו בבטן השבעה של פוקדי התיאטרון. אבל "עת דודים" לא רוצה לטלטל דבר, מלבד, כמו שג'ון לנון אמר, את התכשיטים של אלו בכיסאות היקרים. היא לא מזמינה לחגיגה את אלו שעלולים לקלקל אותה, ולא עושה מאמץ לספר סיפור שלוקח בחשבון את הקהל שאינו מגיע כבר מאוהב בהיסטוריה של עצמו.
"עת דודים" היא כמובן לא ההצגה היחידה שמהונדסת כדי ללטף לקשישים אשכנזים את הקרחת ולהשכיב אותם לישון בתחושה שחזו בקצת תרבות'קע. ואין בזה בכדי לחבוט בה על חשבון כל השאר. "עת דודים" היא בשום אופן לא יצירה רעה, זולה או שאינה עשויה היטב. אבל הבטוח והמוכר הוא גם הרעיל. הבטוח והמוכר מעודד חוסר תנועה, וחוסר התנועה הזו מביא לנמק תרבותי. ואם התיאטראות ירצו להמשיך להיות רלבנטיים גם בהמשך, אם ירצו להצטרף אל העגלה הנוסעת של שנות האלפיים, ולהביא קהל חדש שלא בא להתפרקד בתוך שביעות הרצון של עצמו ואפסו או אז, התיאטרון הישראלי מוכרח לעבור רביזיה, לקחת סיכונים, לאתגר את עצמו, את שחקניו ואת הקהל שלו.
מה דעתכם בסוגיה? ספרו לנו בפייסבוק