"אסיר משוחרר וקשה יום בעיירה אמריקאית קטנה, מגלה שאחיו האהוב, חייל לשעבר שחזר מעיראק, הסתבך עם ארגון פשיעה בראשותו של סאדיסט מפחיד, ונעלם. ידי המשטרה כבולות, והאח נאלץ לקחת את החוק לידיו ולצאת לסכן את חייו בחיפוש אחר אחיו".
תיאור העלילה הזה נשמע כמו אחד מעשרות סרטים בכיכובם של סטיבן סיגל, ואן דאם, מל גיבסון או סטאלון (לא סילבסטר. פרנק סטאלון, אח של). זה נשמע כל כך רגיל. אבל אסור לשפוט סרט על פי עטיפתו בלבד, נכון? הרי לא מדובר פה בפליט ערוצי הסרטים, אלא בסרט חדש שיוצא לקולנוע עם רשימת משתתפים מעוררת יראה: כריסטיאן בייל, וודי הארלסון, פורסט וויטאקר, ווילם דפו, ואפלק (לא בן. קייסי אפלק, אח של. שהוא השחקן היותר טוב במשפחה, אז רק הרווחנו). אז למרות שהעלילה נשמעת כמו אקשנון סטנדרטי, בטח יש בסרט משהו יותר מזה.
אז זהו, שלא ממש. הסרט, מתברר, מספר בדיוק את אותו סיפור גנרי כמו כל אותם סרטי סטיבן סיגל וחבריהם אבל עושה את זה בפרצוף רציני, עם שחקנים טובים מהרגיל, ובעיקר עם יומרה.
כריסטיאן בייל, אינטנסיבי כהרגלו, הוא האח הרציני, שמנסה רק לשרוד במציאות הכלכלית הקשה של היום (רלוונטיות א'). קייסי אפלק הלך לשרת את אמריקה בעיראק, וחזר אל מדינה שלא מכירה לו טובה (רלוונטיות ב'). הוא כועס על כולם, ומחפש פתרונות קלים להתעשרות. ומכיוון שהסרט לא מאמין ברמיזות דקות אלא בהצהרה בפנים, אפלק זוכה לבצע מונולוג צעקות של "מה המדינה עשתה בשבילי?!". הוא מבצע אותו עם כל הלב; אין שום תלונות לאפלק, מלבד העובדה שהמונולוג הזה נראה כאילו הוא לקוח משיא של סרט אחר.
משני האחים גונב את ההצגה בקלות וודי הארלסון, אבל זאת לא חוכמה: בזמן שהם מנסים לגלם דמויות אמינות מהחיים, הוא מגלם מפלצת. הארלסון שליט כל-יכול ואכזרי של רשת מכירת סמים ואיגרוף בלתי חוקי בקהילה הררית שאיכשהו הפכה למעין מדינה בפני עצמה בתוך ארצות הברית. "יש להם את מערכת הצדק שלהם, שלא קשורה לשלנו" זה מה שיש למשטרה לומר על החבר'ה האלה. למעשה מה שנדרש ממנו הוא להיות הארלסון הרגיל, ורק להוריד את רמת האנושיות והסימפטיה שלו עד לאפס. התוצאה די מפחידה. זה בהחלט אדם שמהרגע הראשון שהוא מופיע על המסך תחכו שמישהו כבר יירה בו.
אז יש פה אמריקה במשבר, יש פה יחסי אחים ויש פוטנציאל לאקשן. ויש גם צילום מוצלח למדי (אם כי השוט הראשון בסרט הוא בלי ספק הדבר היפה ביותר בו), והרבה חשיבות עצמית. אבל להרכיב את כל זה לתבשיל ייחודי כלשהו הסרט לא מצליח. הוא רציני מכדי ללכת עד הסוף כסרט אקשן מהנה, התסריט סטנדרטי מכדי להיות מרתק, האמירות שלו גנריות מכדי להיות מעניינות. "אחים בדם" הוא לא סרט רע, הוא שייך בהחלט למשבצת ה"אפשר לראות". אבל אם שאלתם את עצמכם אם שחקנים טובים בלבד יכולים להפוך תסריט בינוני לסרט מצוין מתברר שהתשובה היא לא.
האם תתנו צ'אנס ל"אחים בדם"? ספרו לנו בפייסבוק