אין סיבות טובות למות
במדינה שהתחנכה על "טוב למות בעד ארצנו", עוד לפני הביצוע החתרני של "בלוז לחופש הגדול", ב-1970, העלה חנוך לוין את הצגת הריוויו הסאטירית "מלכת אמבטיה" שהיתה שערוריה מתחילתה ועד סופה. עוד לפני ההתפכחות הכללית בעקבות ההפסד הצורב של מלחמת יום הכיפורים, בשיא הגאווה ותחושת בלתי מנוצחים הישראלית, הזכיר חנוך לוין פעם ב-1968 עם "את ואני והמלחמה הבאה", ושוב ב-1970 עם "אבי היקר כשתעמוד על קברי" מדינות מנצחות, אזרחים מפסידים.
"ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מילים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי,
זקן ועייף ומאוד ערירי.
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
בקש אז ממני סליחה, אבי."
החיים גסים יותר ממילים גסות
מלכלכים קצת את הפה, אז מה? מילים נשגבות עוד לא יצרו מציאות נשגבת. חנוך לוין לא היה פוריטן של שפה, הוא כן היה פיוריסט של דיוק. ולפעמים, ככה לימד אותנו לוין, המדויק מכולם הוא הנמוך, המיטנף, המתפלש. אז קצת קקה ופיפי, אז מה? אלו שלא הסכימו לקבל את השפה הלא יפה בייצוג, אבל קיבלו את "המצב" הלא יפה בהכנעה. כי זה המצב. נגד אנשי הבסדר, יצא לוין. נגד הנמנום שמזדעק נגד המסמן אבל שוכח את המסומן, צריכים גם אנחנו לצאת.
אין לך דבר שאין בו פשרה
הטוב ביותר תמיד מרחק מטווח זרוע. הטוב ביותר מתגלה כפגום כשמתקרבים אליו מספיק. החיים הם פשרה, הקיום הוא פשרה, יחסים הם פשרה. דווקא מכיוון שאצל חנוך לוין כולם פתטיים וכולם מתפשרים, יש בזה איזו נחמה. אם החיים אינם זוהרים, אפשר להפסיק לחפש את הזוהר. יאקיש לא נמשך לפופצ'ה, פופצ'ה לא רוצה את יאקיש, אבל הם יתפשרו זה על זו כי עדיף דבר מה על לא כלום.
נשים הן נפלאות/ נשים הן איומות
נשים הן מה שמניע את העולם; או מדויק יותר לומר התשוקה אליהן היא מה שגורם לעולם לסבוב על צירו, והאכזבה מהן היא מה שגורם לו להתמוטט על ראשי האנשים בו. חנוך לוין חילק אכזריות בשפע לכל הדמויות שלו, לדמויות הנשים הוא העניק לפעמים את אותו ממד נשאף בלתי מושג שהופך אותן לחלום. וכשהן אינן חלום, הן כמובן סיוט.
"קשה לי להבין את זה. מאיפה אני לוקחת כל כך הרבה רעננות?
מה שנפלא אצלי הוא שבצד ההנאה הבלתי פוסקת אני מרגישה שאני גם מתקדמת ומתפתחת כל הזמן. אפילו עכשיו, כשאני הולכת ומפטפטת בקלילות, אני יודעת שצומחים בי בחשאי כל מיני רעיונות פיסיקליים. בלי להתאמץ אני כל הזמן קולטת דברים, מעכלת אותם, מעבדת אותם. נפלא, נפלא איך שהכל פועל אצלי.
מה שאני רואה, מה שאני רואה!- החיים כבר לא יודעים מה לעשות בשבילי. כאילו לא מספיק כל השפע שקיבלתי, אז הגורל עוד מזמן לי, מה? כיסא! כיסא למקרה שהתעייפתי. זה לא משגע?"
*פוגרה מ"חפץ"
ועוד שני גברים נכלמים ואישה עצבנית:
בדידות גרועה ממוות
המוות הוא נורא, המוות הוא הדבר להתמקח איתו שאין להתמקח איתו. אבל נגד המוות אין תרופה ואי אפשר לקוות שעליך דווקא ידלג. אבל הבדידות גרועה יותר, עם הבדידות באה התקווה שתיכף היא נגמרת, שהנה מגיע תורו של מישהו אחר לשאת אותה.
"כל היום הארוך אשב לבדי
ואצטער על חיי
ובין הערביים אגש לפינה
לבכות בחשאי
בימים ארוכים וקשים במיוחד
אחתוך קצת את אצבעי
וקפוץ מכאב מאחורי הדלפק
במין חיוך אווילי "
*מתוך כשאהיה גדול אהיה קטן/ מה אכפת לציפור
וגם מר גוסקינד שהחיים עברו מעליו:
רק הילדים טהורים וגם הם יתקלקלו
לא-אשמים יחידים יש בעולם, לא-אשמים נקיים שרק שתי אפשרויות עומדות בפניהם למות בגיל המשמר אותם זכים, כמו הילד החולם שהוא התגלמות כל הילדים המתים כולם. האפשרות השנייה, והטרגית לא פחות, היא להתבגר ולהפוך מרי נפש, בודדים ומתאווים לנצח לאהבת האם הנגזלת.
נצחונו של אחד הוא הפסדו של אחר
בעולמו הכתוב של חנוך לוין אף פעם לא היה ואקום, מה שנגזל מאחד, עובר מיד לידי האחר. מה שאין לזה, הוא רואה אצל השני. מנצחים ומנוצחים, כאן נולדים ושם מתים. את האיזון האכזרי, המשונה והמעגלי הזה אפשר לראות גם כהכרה בהיותנו חלק מהרמוניה רחבה יותר. ובהצבעה על הרטינה התמידית והזחיחות הזמנית, יש גם משיכת כתפיים משועשעת
"אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמא, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד - מה שאינני, כמובן - גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב. אין טעם להצטנע, היא צודקת בהחלט, ואני יכול לישון לי בלילה בשקט ובנחת מתוך ודאות שבכל מקרה אני יותר מזבוב".
*מתוך "מלכת אמבטיה"