שלא תתבלבלו. 2013 הייתה שנה מרתקת עבור מוזיקה אלקטרונית. שנה של מגמות מוזיקליות חדשות (טכנו זה הדיפ האוס החדש), ויכוחים פוליטיים סוערים (אנלוגי נגד דיגיטלי, די.ג'יי אמיתי מנגן רק ויניל!) ודאפט פאנק. אצלנו, החתול והכלב והבלוק נסגרו לרגע והוכיחו עם פתיחתם מחדש, שעבור בלייני אמת, אין דבר כזה פרסום רע. טוב. אלא אם כן אתם סמי זיבק, שכעס (ובצדק) על "ארץ נהדרת" שעשו שימוש ציני בשמו בסדרת מערכוני ה"אוחצ'ות" זאת שהביאה עד להורים שלכם את הז'רגון ההומואי הבוטה של הקהילה הגאה. נינה קרביץ הצטלמה באמבטיה, הברגהיין הפך לאיה נאפה והבויילר רום רתח.
לסיכום, רק למקרה שאולי בטעות פספסתם, הנה עשרה אלבומים שעשו לנו את 2013:
KMFH The Boat Party (Wild Oats)
מזה שנים לא נראתה בסצינת המוזיקה האלקטרונית פרשנות ויזואלית מדויקת כל כך לפועלו של יוצר כלשהו. מרגע שדלפה לרשת עטיפת אלבום הבכורה המצופה של נער הפלא מדטרויט, ברור היה כי מדובר בקאלט. בתמונת האלבום, הול נראה שעון לבדו על סירה נטושה בלב אגם קפוא, כשמעליו, אל מול גורדי השחקים המושלגים של דטרויט, מופיעה הכותרת המתעתעת "מסיבת סירה". עטוף ברעש לבן סמיך של הקלטת טייפ אשר מהדק את האלבום לכדי יצירה שלמה אחת, הול נשמע לא מתאמץ כשהוא מקליט על אורגנית הקסיו המצועצעת שלו את אותה מוזיקת ריקודים עקומה, ממרתף העיר המדכאת בעולם, דרך עיניו של ילד עם גשר בשיניים ופרצוף מחוצ'קן.
עוד מאותה שכונה: Omar-S - Thank You For Letting Me Be Myself (FXHE)
Bonobo - The North Borders (Ninja Tune)
לאמנים מבית נינג'ה טיון יש נטיה להימאס אחרי אלבום או שניים, אפילו עבור מעריץ נאמן. מכל אלילי הדאון-טמפו שהעניק הלייבל עם השנים, אני מניח שאיש לא תיאר לעצמו שיהיה זה דווקא סיימון גרין (בונובו) שישאיר את הלייבל על המפה. הופעתו של אלבום זה ברשימה איננה מובנת מאליה. הרי מדובר, כמצופה, באלבום שאיננו מבוסס ברובו על מוזיקת ריקודים עובדה שמעידה לא רק על טיבו של האלבום הספציפי הזה, אלא גם מהווה סממן מובהק למגמה תרבותית רחבה יותר, בה התכנים המוזיקליים מצמד העולמות (דאון-טמפו מול האוס וטכנו) שזורים אחד בשני יותר מאי פעם.
ראוי לא פחות: Various Livity Sound (Livity Sound)
James Holden - The Inheritors (Border Community)
אם גם השונאים שלך מודים שאתה יוצר מוערך, סימן שאתה אמן גדול באמת. שבע שנים נצח בזמן של מוזיקה אלקטרונית התבררו כשוות את ההמתנה. "היורשים" יצא השנה לאור והצליח לעמוד אפילו בציפיות הגבוהות שהותיר "The Idiots Are Winning", אלבום הבכורה המופתי של ג'יימס הולדן שראה אור ב-2006. מי שעקב אחרי הולדן בשנים שחלפו מאז, לא הופתע לגלות כיצד דיסטורשן החליף את הניקיון הסטרילי שהיה מזוהה עם ההפקות של להיטיו הגדולים בעבר. הולדן הוכיח השנה אומץ, תעוזה ובגרות שעוררו קנאה גם במוריו הרוחניים. על הדרך הוא העניק לנו את אחת היצירות האלקטרונית התובעניות, המרתקות והייחודיות ביותר שראו אור מעולם.
מוצלח מסיבות דומות: Trentemøller - Lost (In My Room)
Loco Dice In The House (Defected)
הזיווג בין לוקו דייס לתאגיד ההאוס המסחרי דפקטד הוא הסכם הדמים המדובר של השנה. בין אם דייס נחשב בעיניכם מחתרתי ובין אם לא, כדאי לכם מאוד להקשיב לאלבום מיקס המשובח הזה שלו. טראקים מאת סקאדג', מרסל דטמן ואנדרגרונד רזיסטנס במפגש פסגה עם פרנק רוג'ר, גלימפס וקרי צ'אנדלר. מדובר באחד הסטים המקוריים והמפתיעים של השנה. בעידן של פודקסטים וענני אחסון בלתי מוגבלים, אלבומי מיקס הם אולי כבר זן נכחד. במיוחד אם הם לא מציעים את הטראקים לרכישה בנפרד או במקרה הנפוץ יותר כוללים רצועות שטרם ראו אור. מדהים שדווקא דפקטד ולוקו דייס החזירו לפורמט את מידת ההשפעה והכבוד הראויים.
אלבום מיקס חשוב ומדהים לא פחות: DJ Deep - Kern (Tresor)
Four Tet Beautiful Rewind (Text Records)
2013 הייתה גם שנת נקמתם של החנונים. אמני אלקטרוניקת שוליים, אלו שבמשך שנים עסקו במוזיקת "לפ-טופים" (כאילו שמחשב נייח לא היה עומד בזה) נדדו השנה בהמוניהם אל עבר רחבת הריקודים. פור טט הוא אולי הדוגמא המובהקת ביותר לכך: אחרי שהגליצ' עד תום את ענייני הפוסט-רוק שלו, הוא התפנה השנה להקליט את אלבום האלקטרוניקה הרקידה הראשון שלו (הכל יחסי). מרצועות טו-סטפ סמי-מלנכוליות ועד לטכנו אלים ומדוסטרש, האלבום הזה הוא לא רק עוד יצירה מעולה של גאון, אלא גם, ומעל לכל, הוכחה לכך שגם אמן בשיעור קומתו של פור טט יודע להקשיב לאחרים לא פחות מליצור עולם פרטי משל עצמו.
דוגמה הפוכה: Ellen Allien LISm (BPitch Control)
Vakula - You've Never Been To Konotop (Selected Works 2009-2012)
להכתיר את אלבום הבכורה של ואקולה כ"אלבום ההאוס של השנה", יהיה עוול. נכון, מדובר במוזיקה אלקטרונית במשקל ארבעה רבעים. אבל המורכבות והתעוזה, הן מהפן ההרמוני-מלודי והן במרקם הצלילי העוטף את היצירה של ואקולה, צריכה לשייך אותו לדיון ז'אנרי גבוה ומורכב בהרבה. אני באמת תוהה לאיזה יחס ובאלו חוגים תזכה המוזיקה של ואקולה בעתיד. שילוב השפעותיו מקראוטרוק גרמני, מוזיקה נאו-קלאסית וטכנו דטרויטי הגיעו באלבום הבכורה שלו לשיא אמנותי חסר תקדים. כאמור, לא ברור עדיין אם הוא ייזכר עוד שנים; אבל כשהנכד שלי יימצא עותק מאובק של האלבום הזה, אם הגנים נכונים, אני די בטוח שזה יישמע לו חדשני ומסעיר בדיוק באותה מידה שזה הרגיש לסבא שלו.
אלבום שורשי (לאיזון): Floorplan - Paradise (M-Plant)
Various Music For Shut Ins (L.I.E.S.)
"זה אוסף של אהבות נכזבות ולהיטים מוחמצים. מפוסט בליפ-הופ לחדרי צ'יל אאוט של Legowelt עד אינדסטרו-וויב נסיוני-אנטי-ריתמי מאת Svengalisghost" (רון מוראלי, מתוך הטקסט המצורף לאוסף)
בין אם האמנתם להייפ או לא, "L.I.E.S" היה ללא ספק ה-נושא לוויכוח השנה. חברת התקליטים הניו-יורקית העצמאית שמפורסמת יותר מכל בהיעדר מוחלט של פשרה אמנותית במרכולתה, הציעה השנה כמות מסחררת של ספק-קשקוש-ספק-יצירות-מבריקות. כן לתקלוט, לא ראוי להאזנה, נועז או רדוד לחלוטין איש איש ודעתו. בינתיים הבעלים, רון מוראלי, ממשיך להפיץ את הבשורה באותה גאוותנות מיסיונרית. זה לא שלא חשוב לו, סתם לא אכפת.
דיון ראוי לא פחות: DJ Sprinkles - Where Dancefloors Stand Still (Mule Musiq)
Sandwell District Fabric 69 (Fabric)
דיוויד סאמר (Function), קארל או'קונור (Regis) וחואן מנדז (Silent Servant) מהווים יחדיו את Sandell District. זהו קולקטיב אמנים המורכב מכשרונות גדולים כל כך, שאפילו לחברים בו ברור שמדובר בפרויקט כמעט בלתי אפשרי ליישום. לעיתים נדירות קורה שהם מופיעים יחד, ועל כן אלבום מיקס המתעד את מרכולתם המוזיקלית המשותפת כקבוצה מוכתר מיד כפריט חובה לשוחרי טכנו אובדני. סרג'ון, קרל קרייג, פלסטיקמן וכמובן המון יצירות מקור של חברי ההרכב בלא פחות מ-30 רצועות בשעה וקצת של מוזיקה ב-60 הרץ ומטה. קמתם עם מצב רוח טוב היום? הנה אלבום שממש לא כדאי לכם להאזין לו עכשיו.
עוד אלבום שעושה מצב רוח: Function Incubation (Ostgut Ton)
DJ Koze - Amygdala (Pampa Records)
בתמונות היח"צ שליוו את צאת האלבום, הוא הופיע פעם בדמות רועה צאן זקן, פעם כאופנוען לבוש מעיל עור ופעם כהומלס חצי ערום בפינת רחוב. ככה זה עם די.ג'יי קוזי: מצחיק, חריג ומטריד, כל זאת ביקום מקביל שנהיר לו עצמו בלבד. האלבום הזה הצליח לעמוד בכל הציפיות הגבוהות שתלו בו: למרות ריבוי האורחים המשתתפים בו, הוא עדיין כל כולו קוזי. האוס סוריאליסטי מעורר מחשבה, ספוג רעיונות מוזיקליים כמעט מוחשיים מרוב קולנועיות. בכל הדיונים אודות אקספרימנטליות מול פונקציונליות במוזיקת ריקודים, בוויכוח האווילי בין אנלוגי לדיגיטלי אפילו בשאלת "מתיחת הזמן" של אבלטון, אפשר פשוט להשמיע טראק של די.ג'יי קוזי כתשובה מוחצת. זה לא רק יענה על כל אחת מאותן שאלות, אלא גם יגרום לכל המשתתפים לסתום את הפה מפליאה.
אלבום סוריאליסטי ומפליא לא פחות: Kölsch 1977 (Kompakt)
Clouds - Ghost System Rave (Turbo(
כמה שלא ננסה לשכנע את עצמנו אחרת, עידן הרייבים תם. המוזיקה האלקטרונית התברגנה והפכה לצלע משמעותית בתעשייה עצומה. מלבד פרצופי סמיילי צהובים, צלילי אסיד ודגימות מתקליטים ישנים של טוד טרי, לא נשאר הרבה מהרוח המקורית של החזון הנושן ההוא. לפחות עד לאחרונה. אלבום הבכורה של צמד הנערים הבריטים Clouds, שיצא השנה, העניק פרשנות צעירה ובועטת לכמה מהקונצים המוזיקליים המזוהים עם אותו עידן. מקצבי ג'אנגל גועשים, תרועות צופר ועקצוצי אסיד הרכיבו כאן יצירה לא חדשנית אולי, אך כזאת שמספקת פסקול מסיבה מושלם. לכל מי ששכח במה אנחנו עוסקים כאן.
האלבום המתועש של השנה: Disclosure Settle (Universal Music)