חברים, תגידו יפה שלום ולהתראות לבראד פיט. זה בסדר, הוא מרגיש מצוין; הוא לא הצטרף לשורת האמנים שהלכו לעולמם החודש (אריק איינשטיין, ספי ריבלין, פול ווקר, פיטר אוטול). הוא בסך הכל חוגג השבוע יום הולדת 50. אבל זה, על פי הבטחתו, אומר שהוא נפרד. בראיון טלויזיוני לתכנית אוסטרלית ב-2011, שאלו את פיט אז בן 47 עוד כמה זמן הוא מתכננן להישאר בביזנס. שלא כמקובל בראיונות, פיט ענה תשובה חד-משמעית: שלוש שנים. עד גיל 50 וזהו. ואחר כך? אולי הפקה, אולי התמקדות באנג'לינה והילדים. אבל בגיל 50, פיט מתכוון לפרוש ממשחק. והרי שחקנים מפורסמים לעולם אינם מפרים הבטחות לפרישה, כידוע.
בינתיים, בעודו חוגג יובל להיווסדו, פיט מקדם את "12 שנות עבדות" המהולל בהשתתפותו, מצלם את דרמת מלחמת העולם השניה "Fury", וחתום גם על סרט המשך אחד לפחות ל"מלחמת העולם Z". ייתכן, אפוא, שהוא לא יקיים את הבטחת הפרישה שלו במלואה, או לפחות לא באופן מיידי. אולי הוא נתן לעצמו ארכה של כמה שנים. אולי הוא מתכוון להמשיך עד גיל 60, אחרי הכל. אבל אילו הוא אכן היה מממש את איומו ופורש, בראד פיט היה משאיר אחריו מורשת מכובדת מאוד.
שבועיים לפני שקיבל את התואר בעיתונות מאוניברסיטת מיזורי, בראד פיט פרש במפתיע ועבר להוליווד, לנסות להיות שחקן. זה לקח שנים ארוכות של תפקידים משניים והופעות קטנות בטלוויזיה, אבל בסופו של דבר העולם כולו הצליח להבחין בעובדה שבראד פיט נראה טוב. כלומר, ממש טוב. עוד לפני שהוא הפך לשם נרדף לכוכב קולנוע, הוא היה שם נרדף לגבר נאה ("אוקיי, אז אתה בראד פיט" שרה שאנייה טוויין ב-98. זה לא הרשים אותה).
אחרי שתפקיד משנה קטן, כמעט בלי מילים אבל עם הרבה סקס, ב"תלמה ולואיז" הפך אותו רשמית לכוכב קולנוע, הדלתות נפתחו בפני פיט והוא היה יכול לעשות קריירה מלהיות יפה. הוא בהחלט היה יכול לקחת על עצמו את תפקיד הגיבור שיורה ברעים בסרטי אקשן מטופשים או הגבר השרמנטי בקומדיות רומנטיות. אבל הוא לא עשה את זה. כשמסתכלים על רשימת התפקידים שפיט לקח לאורך השנים, אי אפשר שלא להתרשם אם לא מפיט עצמו, אז מהסוכן שלו, או מי שזה לא יהיה שבוחר עבורו סרטים. בקריירה של פיט כמעט שאין נפילות, וגם אין בה "סתם" סרטים; הוא הפך לכוכב ענק למרות, ואולי בגלל, שנמנע רוב הזמן משוברי קופות מובנים מאליהם. במקום זה הוא עשה תפקידים מעניינים ומאתגרים בסרטים שרבים מהם הפכו לאייקוניים.
כדי להתרשם מעושר הפילמוגרפיה של פיט מספיק לראות את רשימת הבמאים שאיתם הוא עבד: בעוד שחקנים אחרים בלי להזכיר את שמו של ג'וני דפ בוחרים במאי אחד ונצמדים אליו כמו אפרוח לאמא אווזה, פיט הספיק בתוך כ-20 שנה לעשות סרטים עם רידלי סקוט, דיוויד פינצ'ר, טרי גיליאם, קוונטין טרנטינו, גאי ריצ'י, סטיבן סודרברג, האחים כהן, טרנס מאליק ויש עוד.
בבראד פיט במאים מוצאים שילוב של כריזמה סוחפת, הרבה אנרגיה וטירוף, שהכרחי בשביל התפקידים הזכירים ביותר שלו. הוא היה רוצח סדרתי ב"קליפורניה", ערפד ב"ראיון עם הערפד", חולה נפש שמתנהג כמו דמות מצוירת ב"12 קופים", נביא האנרכיה טיילר דרדן ב"מועדון קרב", וצועני אלים שמדבר בשפה בלתי מובנת משלו ב"סנאצ'". הוא גילם את אכילס, הגיבור המיתולוגי, ב"טרויה" והזכיר לכולם שאם מישהו ראוי להיות אליל יווני, זה הוא וגם עזר להעניק תשומת לב ל"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד", סרט-סינמטקים שלא נועד ולא הגיע לקהל הרחב. ב"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא בילה את רוב הסרט מתחת לאיפור כבד או מאחורי אפקטים ממוחשבים כזקן, וב"לקרוא ולשרוף" הוא הראה שהוא לא מתבייש לצחוק על עצמו כשגילם מאמן כושר חביב אבל דביל.
ב-2005 פיט עשה את "מר וגברת סמית" אולי הסרט הסטנדרטי ביותר בקריירה שלו: סתם קומדיית אקשן לקיץ, לא משהו מיוחד. ודווקא הסרט הזה התברר כמשמעותי ביותר עבורו, כיוון שהוא הפגיש אותו עם שותפתו לסרט, אנג'לינה ג'ולי, שהפכה לבת זוגו מאז ועד היום, יחד הם מגדלים מספר הולך וגדל של ילדים, טבעיים ומאומצים (שישה, בספירה האחרונה).
בראד פיט מעולם לא זכה באוסקר, אם כי היה מועמד שלוש פעמים (על "12 קופים", "בנג'מין באטן" ו"מאניבול") ונראה שהוא בסדר גמור עם זה. הוא שחקן יעיל, אבל ככל הנראה לא ייחשב לעולם לאחד השחקנים הגדולים של דורו. אבל אם יש דבר אחד שבראד פיט מגלם, זה את המושג "כוכב". בעידן הנוכחי מוסד ה"כוכבות" הולך ופוחת. הוליווד לא נוצצת כמו פעם ועם המפורסמים אפשר לנהל דיונים בטוויטר. יש מעט מאוד אנשים שאפשר ברצינות להצמיד להם תואר של גרם שמים נייח. אבל בראד פיט הוא הדבר האמיתי: גם שחקן שיכול להביא מיליוני צופים לשוברי קופות, גם מאתגר את עצמו ואת המבקרים בסרטים איכותיים, גם נותן חומר למדורי הפפראצי, וגם, לפי כל הסימנים, אדם נחמד להפליא. והוא גם נראה טוב, אפילו בגיל 50. להתראות?
מהו לדעתכם התפקיד הכי גדול של בראד פיט? ספרו לנו בפייסבוק