פטירתו של ספי ריבלין, רק לפני שבועיים, לוותה לא רק בצער על מותו בטרם עת של הקומיקאי והאדם, אלא גם באיזו קינה על זכרונות ילדות. ריבלין עשה דברים רבים ומגוונים במהלך הקריירה הענפה שלו, אבל נצרב לעומק בבליל הטלוויזיה בשחור-לבן, בדמותו של פיסטוק. אפשר לסייג את זה בעובדה שהטלוויזיה הישראלית לא נהנתה מעושר ערוצים כמות זה שהילדים והנוער לוקחים כמובן מאליו היום. אבל בתוך כל זה, ובצניעות ההפקתית של הערוץ הראשון והיחיד, "הבית של פיסטוק" הושקעה בתשומת לב, בדמיון ויצירתיות וביחס שאינו מזייף הערכה לצופים הזעירים.
למה יתגעגעו הילדים הישראלים של היום? זו שאלה שבלתי אפשרי לענות עליה, אבל אפשר לכוון אליה בכל הנוגע לעושר ורוחב הכוונות שמוטמעות בתוכניות החינוכיות לילדים. ערוץ 23, הוא ערוץ החינוכית, שנישא על גל הסלוגן החכם "חינוכית זו לא מילה גסה", משתכלל לכדי רובד נוסף. חינוכית, כפי שמסתבר, היא לא רק לא מילה גסה, היא גם לא מילה מקבילה לאנכרוניסטי או מיובש. את לוח השידורים החדש של הערוץ, משיקים במקביל ובלי התנייה גם להעלאת כל התכנים ליוטיוב. צעד חשוב וחכם, שמבין את כיוון התנועה של המדיה ולא מתעקש לתקוע עקבי פרד עמוק בקרקע ולהעמיד פנים שכל זה אינו שייך אליו.
זה לא החידוש היחידי של החינוכית, ובמקביל לחזרתן של תוכניות קיימות ומוצלחות לעונות חדשות ("חדר 101" החמוד בהנחיית עינב גלילי; "שיחת נפש" של יורם יובל במתכונת חדשה וזוגית שלא מאבדת מהרגישות של העונה הקודמת; "פסקול ישראלי" של יואב קוטנר, ועוד תוכניות אחרות), מצטרפות ללוח השידורים תוכניות חדשות ומוצלחות מאוד ברובן, רובן לילדים, אבל גם גזרת המבוגרים לא מוזנחת.
ערוץ הילדים הרגיל אותנו שכוכבי הילדים הם מעין מדריכי קייטנות, מבוגרים מקהל צופיהם רק בעשור, ברביות וק?נים נשאפים עם עולם רוחני שמורכב מטלפרומפטר. בעוד שאם לחזור אל ההתרפקות על העבר מנחי התוכניות היו שחקנים ויוצרים בעלי עולם תוכן ונסיון, כאלו שראו בחינוך הדור הצעיר מטרה חשובה ולא תחנת ביניים עד שיגלו אותם.
אל הגישה הזו מצטרפות תוכניות נהדרות כמו "שרגא בישגדא" בכיכובו של מוני מושונוב שאין מספיק מילים טובות לומר כדי לתאר את החן הבלתי נדלה שהוא מערה אל הדמות שלו. התוכנית שמתאימה לגיל הגן עד בית ספר יסודי, מתווכת אישים היסטוריים כמו ליאונרדו דה וינצ'י, לאה גולדברג וכיוב'. עוד תוכנית מוצלחת מאוד היא "מה זה מוזה?", גלגול עדכני של "מסיבת גן" המיתולוגית, בהנחיית ירון לונדון. בכל תוכנית לונדון מארח פאנל ילדים ואורח מבוגר משתנה מתחום האמנות, לשוחח עמו על העיסוק שלו - עלמה זק, גורי אלפי, שלומי שבן וכיוב'. לונדון משחזר בלי מאמץ את היכולת לדבר עם ילדים באופן שמכבד את האינטליגנציה שלהם מבלי להתנשא עליהם, וכל העסק הוא חגיגה גדולה לצופים הצעירים וגם לאלו שכבר פחות.
תוכנית חדשה, מעניינת מאוד ועשויה היטב, היא "תראו אותי" בהנחיית אברי גלעד. גלעד, עם פאנל ילדים מתחלפים, מארחים אורח מצליח בתחומו שסבל מחריגות כזו או אחרת, ולא הניח לה לעכב אותו. התוכנית מארחת למשל את שי גולדן שאומץ בילדותו לאחר שגדל בבית יתומים וסבל מגמגום; את גל גבאי שאיבדה את אצבעות ידה; את בת אל פאפורה נמוכת הקומה ועוד. התוכנית מתייחסת לדברים בכנות ופשטות, בגובה העיניים, ובלי התוספת המתנחמדת והמעושה שבדרך כלל מגיעה עם העיסוק ב"אחר".
"חדשות מן העבר" היא כבר תוכנית חינוכית שמיישרת קו עם הנלמד בבתי הספר ופונה אל בני היסודי ועד חטיבת הביניים. בפורמט חמוד מאוד, מתקשר וקולע מירי נבו ועידן אלתרמן מגישים מעין מהדורות חדשות-ישנות: פורמט עדכני לאישים היסטוריים מתולדות הציונות. כהשלמה, תיווך ראשוני או תזכורת לחומר הנלמד, התוכנית עושה את שלה.
גם קהל הצופים המבוגר של ערוץ 23 נהנה מההתחדשות של הערוץ בתוכניות חדשות כמו "ארוחות שעשו היסטוריה" גיל חובב מתחקה אחר סעודות היסטוריות כסעודת חג ההודיה, הסעודה האחרונה של ישו. כאן, למרות החינניות של חובב, פער ההפקה לעומת פורמטים דומים בערוץ האוכל למשל, מורגש באופן בוטה יותר. זהו פילר נחמד, אבל הצניעות שלו לעומת ההבטחה הגרנדיוזית הופך אותו רק ל'בסדר'. עוד בהמשך יעלו (ביוטיוב, כמובטח, כבר אפשר למצוא) "שטרודל" בהנחיית רוני קובן שיחה עם ידוענים מתחומים שונים, כדפני ליף ואסתי זקהיים. עליהם ועל הייצוג האינטרנטי שלהם. נקודת המוצא רלבנטית מאוד ומעניינת, וקובן מתגלה כמראיין מצוין, אמפטי ומפתיע.
נכון הדבר שערוץ 23 לא יהיה ערוץ 2, והוא גם לא מכוון לשם. אבל אפשר לחדול מלקונן על תרבות הריאליטי, ולשלב לתוכה גם תכנים מקוריים ומוצלחים כמו אלו שבלי רעש או תקציב פרסומי אדיר ממדים, מצליח החינוכית לייצר.