לנאצר לא היה שום סיכוי. מעברה השני של התעלה, חמוש בכרס, זקן, קסקט וצחוק רועם, ניצב מולו הישראלי האולטימטיבי. פלמ"חניק בדימוס, עב זרועות, חסר עכבות, שזלל כבר ב-48' ערבים לארוחת בוקר.
בתקופת ההמתנה של 1967 לדידי מנוסי נמאס מהבכי ומהנהי של הישראלים שעשו במכנסיים וכרו קברי אחים במרכז תל אביב, אז הוא חיבר בשתי דקות וחצי שיר קליט להעלאת המורל. שמוליק קראוס הלחין. החלונות הגבוהים שרו. ומצב הרוח השתנה מן הקצה אל הקצה. אחרי ש"פגישה במילואים", הלהיט של החבר'ה, הקדימון האולטימטיבי ל"גבעת חלפון אינה עונה", קרע את הטרנזיסטורים, מטוסי חיל האוויר צללו בעומק סיני והשלימו את המלאכה. אמרנו לכם, שום סיכוי.
הבוקר מנוסי מת בביתו ברמת גן. בן 85. אחרי מאבק נואש בפרקינסון שכילה את גופו בשבע השנים האחרונות. הוא היה גבר שבגברים. שידע לשתות ולאכול ולספר בדיחות גסות. פטריוט וציוני. בלי אשמה. בלי הסברים. ובלי התנצלויות. יכול להיות שאריק איינשטיין היה הישראלי היפה, זה שכולנו אהבנו לאהוב, אבל מנוסי היה הישראלי האמיתי, זה שהיינו באמת. זה שאנחנו קצת פוחדים להיות היום.
כי מנוסי היה קצת שוביניסט. וקצת גס רוח. וקצת פה גדול. ואם היה נופל היום לידיהן של העיתונאית, והפוליטיקאית, והבלוגרית, הן ודאי היו עושות בו שפטים ומנהלות נגדו ציד מכשפות בפייסבוק. איזה מזל ש"בדיחמין", מדור הבדיחות שלו, היה הדבר הכי מצחיק פה ממש מזמן, אי שם בשנות ה-80. השנים שבהן קראנו את דן בן אמוץ בשקיקה. והתפעלנו מהחריפות של עמוס קינן. והתגלגלנו מצחוק מהבדיחות המשומשות של דידי, יד שנייה מרופא. שלושתם עכשיו מתים. שלושתם בראו את הישראליות. שלושתם עברתו את שמותיהם וחידדו את כישרונם עד זוב דם. והיום, מה נותר מהם היום?
מהלך חייו, קיבוץ גבע, הנוער העובד, הפלמ"ח, יכול היה להפוך אותו בקלות לעוד איל הון מנותק או פוליטיקאי מושחת. היה לו הכישרון, הפה והכריזמה השופעת. אבל מנוסי, כבר לפני 60 שנה, החליט לשוטט בדרכים. כשהייתי ילד ובלעתי בשקיקה את ספרי ז'ול ורן, מנוסי השלים לי את תמונת העולם בימי שישי עם סיפורי אלף לילה ולילה על מסעותיו לקצה הקוטב, אל מעמקי אפריקה, במזרח הפרוע, על דרכי עפר משובשות, במקומות שאת שמותיהם צריך לנקד, כשהוא מצטלם עם הילידים ומעדכן על השלט הבלתי נשכח בשממה האוסטרלית, "סע שמונה ימים ואז תפנה שמאלה". לכו תדעו אם זה היה אמיתי או לא, אבל מה זה משנה. העיקר הפאנץ' בסוף המשפט.
הרבה לפני שרון בן ישי נחת בביירות, איתי אנגל לחשש בפקיסטן ובועז ביסמוט צילם את עצמו בלוב, מנוסי הכניס אותנו לפרופורציות. אנחנו לא העולם. העולם נמצא שם. ואם אתם רוצים לגלות אותו, אז כדאי שתזיזו את הישבן ובאותה הזדמנות גם תתחילו לחיות.
הוא בעט באחוריה של ישראל הקטנה, החמוצה והקרתנית, למרות ובגלל שאהב אותה אהבת נפש. ואת הרגש הזה הטביע בשיריו. חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים צמררה להקת גייסות השריון את המדינה עם "מי שחלם", שיר על שכול, על געגועים, על מדים, על חברים.
אולי שירו הגדול ביותר של מנוסי, שפיצח עם השנים את הקוד הגנטי שלנו ב"קול אורלוגין", ב"לי ולך", ב"כוכב הצפון", או ב"בת שישים" שכתב לגבעטרון, הלהקה של הקיבוץ שלו. חורז בעיניים עצומות, תוך שניות ספורות, עם יד אחד קשורה מאחורי הגב, מפזז בין אולפני הטלוויזיה ב"זה הסוד שלי" ומסתער על מסדרונות בית "ידיעות אחרונות", על גלימתו המתנפנפת, בימים שבהם העיתונות היתה שייכת למי שכתב בה ולא למי ששם את הכסף.
על כיסא גלגלים. כחוש. עצוב. מיואש. יכולת הדיבור ניטלה ממנו. עם מטפל מנפאל, לצד צילה, אשתו ב-54 השנים האחרונות. כך סיים מנוסי את חייו. אפשר להביט בו ולהתמלא בעצב ובפחד מהעתיד לבוא. לדון ברלוונטיות, בגסיסה של תרבות שעומדת להיכחד, בסיאוב ובשרלטנות שאופפים אותנו, את כולנו. מותר גם, עם זאת, להסיר את הקסקט, לקחת פסק זמן מכל זה ולתת לו כבוד אחרון. כי יותר מהכל, מנוסי לימד אותנו איך להנות מהחיים האלה. כיצד לינוק אותם עד תומם. ומהו אדם, אם אינו חי. חי ממש.