הקליפים הגדולים של 2013

מיילי סיירוס – או שאתם שונאים אותה, או שאתם חולים עליה; אבל היי, לפחות היא השיגה את תשומת הלב שלכם, ובענק. הקליפ לסינגל הראשון שלה, "We Can't Stop" הציג לעולם את מיילי ה"פרועה", ה"מגניבה" וה"מצ'וגעת", אבל סיירוס היא בסך הכל מוצר שמתנהג כמו מוצר, פשוט כי היא לא מכירה שום דבר אחר. את הקליפ לשיר "Wrecking Ball" ביים הצלם הפרובוקטיבי טרי ריצ'רדסון ועד היום ההישג העיקרי שלו הוא כמעט 420 מיליון צפיות ביוטיוב, הישג שאפילו העירום של ריהאנה בקליפ ל"Pour It Up" לא הצליח לשחזר. אז הקליפ השיג את המטרה, אבל השורה התחתונה נשארה זהה: סיירוס עייפה והיא צריכה לנוח, כי את זיעת המאמץ שלה מריחים גם בקליפ.

תארו לכם שאתם כותבים שיר אהבה לריהאנה ואז היא אוהבת את השיר. ולא רק שהיא אוהבת את השיר, היא אפילו עושה את ג'סטת העל ומגיעה להופיע בקליפ שלו. נחמד, לא? אצל אסאפ רוקי, אין דבר כזה שאין דבר כזה. ככה בדיוק אמור להיראות הדייט החלומי שלו עם ריהאנה, רוצחת האופנה הבלתי מעורערת ומי שראויה לאהבתו של הראפר החמוד שגם ביים ושגם יודע דבר או שניים על סטייל בלתי מנוצח.

שעתם היפה של הקליפים המצוירים: בעזרת האיורים היפים של האמן איוון היקוקס וצמד הבמאים Coodie & Chike (קודי סימונס וצ'ייק אוזה), ג'ואי באדאס שובה לא רק את האוזניים עם הביט היפה הזה (שהפיק עבורו האושייה די.ג'יי פרימייר), אלא גם את העיניים שהולכות שבי אחר הקקופוניה הנעימה הנ"ל, שיושבת על השיר כמו מכחול על קנבס מאסיד. קליפ מעולה של יוצר מעולה.

לרוב הלהקות הבריטיות יש אובססיה לפרס המרקורי. ברגע שההרכב ג'נגו ג'נגו השיג את המרקיורי שלו, הוא פינה את הזמן לאובססיות חדשות, כמו למשל רוכבי האופנועים המשוגעים הללו בעיר הגדולה במחוז אללהאבאד, במדינת אוטר פראדש בהודו. הבמאי ג'ים דמות' המחיז כאן את המושג "רוקנ'רול" באופן מדויק ומופשט גם יחד: אנשים שהכיף שלהם הוא התדהמה שלנו.

קליפים מוצלחים לשירים מהורהרים שעלולים לגרום לך להיכנס לדיכאון (אבל בקטע טוב, איכשהו) זה סוג של אוורסט גם לבמאים המוכשרים ביותר. איך לגרום לצופים לצלוח את השיר? איך למשוך את האוזן הבלתי מזוינת לריקוד טנגו סוער עם העין שמוצפת בוויזואליה ממגנטת? נראה שהבמאי ניק ריי רוטר עלה על נוסחה לא רעה בכלל: יחד עם לאפאלוקס בעצמו שביים יחד איתו, הם מספרים סיפור על בדידות ששום גורם חיצוני לא יכול להפיג. מקסים.

גם דיסקלוז'ר וגם אלונהג'ורג' הם צמדים בריטיים שהוציאו השנה אלבומי בכורה מפוצצי הייפ. הדאנס הפופי של שני אלה, ובמיוחד בסינגל הזה, לא באמת משאיר ברירה אחרת מלבד פשוט לרקוד. גם הקליפ הזה (בבימויו של לוק מונהאן) עושה חשק מיידי לתפוס אוזניות, לצאת לחפש בניין נטוש, לעוף מהעבודה לפני החשכה וללכת להשתולל בטירוף בלי שאף אחד רואה. כמו כל האנשים הנורמליים. אהבתם? רקדתם? שווה גם לתפוס את הקליפ המוצלח עד מאוד של דיסקלוז'ר לשיר "When A Fire Starts To Burn".

יה יה יה'ז תמיד היו הרכב רוקנ'רול פשוט בלי מניירות מעצבנות ובלי פוזה מעיקה. הקליפ הזה הוא בדיוק כמוהם: ישר ולעניין, בלי התחכמויות מיותרות. הרעיון פשוט וחמוד ממש: ילד קטן צופה ביתוש שעוקץ ומוצץ דם של בן אנוש אקראי. התגובות של פניו של הילד, הנעות בין היקסמות להתלהבות לגועל, הן יקרות מפז. רעיון מוצלח של הבמאי בי. שימבה שים ושיר שבלי קשר צריך להיכנס לכם לפלייליסט.

דיפלו, דיפלו, דיפלו... ידך בכל. מפיק העל לא נפגע מעזיבת המפיק סוויץ' את הפרויקט המשותף שלהם, "מייג'ור לייזר", והמשיך לשעוט קדימה עם אלבום בעייתי לפרקים, מה שאי אפשר להגיד על הקליפ הזה שביים ג'יי וויל. ישבנים וקצב זה תמיד מרים אבל הכיף האמיתי הוא שכל הקליפ הזה הוא מחווה לקליפ של הטיון האגדי "Murder She Wrote" של צ'אקה דמוס והפליירס. רק השנה נזכרו בטקס ה-BET לקיים מחווה למוזיקת הרגאיי והדאנסהול בפעם הראשונה (!!!). דיפלו אמנם חוטא בשיתופי פעולה מהאשפתות עם אמני פח מזדמנים, אבל אסור לשכוח שהזינוק העצום של הז'אנר הזה למיינסטרים בעשור האחרון הוא בעיקר בזכותו.

מגפת האינטרקטיביות הפושה בכל לא פסחה על פארל וויליאמס, ששחרר לרשת קליפ שלוקח את המושג "שמח" למחוזות קיצוניים למדי: הקליפ נמשך 24 שעות. הצופה יכול להריץ קדימה או אחורה את השיר שמתנגן ברצף, וכך לעבור על כל האנשים ששרים בקליפ את השיר, כאשר בכל פעם הם נמצאים במקום אחר ובשעה אחרת ביממה. את הקליפ ביים קולקטיב We Are From LA שהם בכלל מצרפת אבל עושים חיל גם בארה"ב, ויש להם גם מעריץ בשם קנייה ווסט. חפשו את מג'יק ג'ונסון, סטיב קארל ואת וויליאמס עצמו כמובן – כולם בקליפ.

מה נאמר ומה נגיד, מרוב קנייה לא רואים את הווסט. אחד המפיקים והאמנים המוכשרים והמצליחים של השנים האחרונות, הפך מקול ייחודי, מתעתע, רגיש ומפתיע, למישהו קצת... ובכן, מוזר. מכותב שירים בחסד עליון ומפיק עם שכינה באולפן, ווסט הפך לשמעון מזרחי של ההיפ הופ העולמי והוא ככל הנראה באמת חושב שהגלקסיה זורחת לו מהתחת. וזה חבל ומבאס. במצב כזה, נחמד לראות שג'יימס פרנקו וסת' רוגן מצליחים בפרודיה המדויקת הזאת גם לחשוף את ערוותם של ווסט וזוגתו קים קרדשיאן וגם אשכרה להתעלות על המקור.

הוא התחיל מהתחתית ועכשיו הוא פה, עם קליפ לסינגל נפלא מתוך אלבום נפלא. את הקליפ הזה ביים ג'וליאן כריסטיאן לוץ, שמכנה את עצמו "Director X" ואחראי גם לקליפ היפה של דרייק לשיר "HYFR" משנה שעברה. הקליפ הזה מושקע וכולל כמובן את הבלינג הנאמן כמיטב המסורת, אבל הניצוץ האמיתי מתרחש בקטע ההומוריסטי, כשדרייק וחבריו חוזרים לג'וב בהום סנטר המקומי. אותם החברים (האמיתיים שלו, מטורונטו), התארחו גם בקליפ ל"HYFR" ובאופן כללי עושים צחוקים כמו שעושים עם חברי אמת – נושא שחוזר שוב ושוב בשיריו של דרייק.

שיר טוב? יש. כלבים? יש. אווירה? יש, יש, יש. זהו, מאייר הות'ורן פיצח את הנוסחה. הסצינות של הכלבים שיושבים על הבר גם מזכירות בטירוף קטעים מתוך הקליפ של סנופ דוג לאחד משיריו הראשונים – "Who Am I", נקודת זכות חשובה בפני עצמה. ובנוסף, זה פשוט מצולם טוב ויפה ומעיף את השיר, המצוין גם ככה, כמה רמות למעלה. לקליפ הזה אחראי מארק קלאספלד ומומלץ בחום לרובין ת'יק החובבן לקחת מחברת ועט ולרשום הערות כי ככה עושים את זה נכון. בעולם נורמלי זה בטח מסוג הדברים שקוראים להם "להיט".

ישנתם טוב בלילה? יופי, כי אחרי הקליפ הזה תישארו ערים לנצח. בואו נודה על האמת, מדובר בסרטון מפחיד כמו שרק קליפ בבימוי עצמי יכול להיות. טיילר היוצר כבר התפוצץ מהשוליים הקיצוניים למיינסטרים הרחב, אבל הוא עדיין חצוף, גס רוח ואמן מעולה וחדשני שהחיבה אליו מלווה תמידית בחשש קל לחייכם, בדיוק כפי שמומחש כאן, כשהוא נראה קריפי יותר מצ'אקי. אם כי חייבים להודות שיש בו משהו שקצת מזכיר את נפתלי בנט עם הלחיים והשיניים הללו.

אנחנו על המפה, ולא רק בספורט, אלא גם בבוב דילן! שאפו ענק ומכובד לבמאי הצעיר וניה היימן שרק אתמול עשה סרטונים ויראליים ליוטיוב, והנה הוא עכשיו בניו יורק. עושה קליפ אינטראקטיבי לבוב דילן. עם דני קושמרו. האם הסיפור הזה יכול להיות יותר מדהים יותר? כנראה שלא, וכל מילה נוספת מיותרת.

ג'וש הום ממשיך לקבע את מעמדו בתור הג'ינג'י הכי מגניב בעולם בכלל וברוקנ'רול בפרט. בחודש יוני שעבר יצא האלבום האחרון של להקתו האדירה קווינס אוף דה סטון אייג', "Like Clockwork...", והאקט היח"צני העיקרי לקראתו הקדים את זמנה של ביונסה: קליפ באורך רבע שעה, שכולל את החזון האמנותי של האמן הבריטי Boneface ואיורים של ליאם בארזיאר. הדימויים של השניים עוברים, מושפרצים וניתזים על שירי האלבום החדש של QOTSA ששובצו לאורך הסרטון וגרמו למעריצים להזיל ריר עד לצאת האלבום, בהפקה עצמית של חברי ההרכב ושהום עצמו כינה "תיעוד המסע קדימה". זה עבד: האלבום הגיע למקום השני במצעד המכירות של בריטניה ולמקום הראשון במצעד הבילבורד, וזהו האלבום הראשון של ההרכב שזוכה למעמד הרם.

ואגב "תיעוד המסע קדימה", רק לפני רגעי התבשרנו שביונסה מוציאה אלבום אולפן חמישי וחדש לחלוטין על שמה. האלבום החדש הוקלט בזמן שסיבוב ההופעות הנוכחי של קווין בי, "The Mrs Carter Show" עדיין קורה וסופו לא נראה באופק; רק השנה היא שרה (בפלייבק) בהשבעתו השניה של אובמה, מיסמרה את מחצית הסופרבול, הרוויחה 40 מיליון דולרים רק על הופעותיה המצופות באוסטרליה והונה המשותף יחד עם ג'יי זי שיחיה הוערך במיליארד דולר. את הסנסציה הנוכחית אתם מכירים כמובן: אלבום שכולל 14 שירים ו-17 קליפים כי היא "רואה יותר מוזיקה מאשר שומעת". בעיקרון, מעולם לא פומפם מידע רב כל כך בבת אחת, וזה כולל את ההדלפות של ג'וליאן אסאנג'. על הקו של כל קליפ היתה אחראית בעצמה, וכרגע שוחררו רק שניים מתוכו באורך מלא (למרות שכל השאר מסתובבים ברשת): "Drunk in Love" עם הבעל בבימוי הייפ וויליאמס (בו היא מתחפשת לריהאנה) ו"XO" שביים טרי ריצ'ארדסון (אבל אין בו ציצים). הקליפ שלעיל משובח, אבל הפרויקט המונומנטלי הזה בכללותו, שהוא הדבר הכי גרנדיונזי ואמביציוזי בתחום הקליפים השנה, הוא שבאמת זיכה את ביונסה במקום הראשון - כי הוא מזכיר שוב את המובן מאליו: טוב וחשוב שיש אישה כמוה בעולם. היא נותנת לגיטימציה לדבר הדי טיפשי בדרך כלל שנקרא "החלום האמריקאי", והשראה וחופש לאלה מאיתנו שבלי קשר לאמריקה מעדיפים פשוט לחלום.

מהו קליפ השנה שלכם? ספרו לנו בפייסבוק