יותר משחקנית ויוצרת, אמה תומפסון היא קודם כל מותג סמל עכשווי לעילית של הקולנוע הבריטי. יותר מכל אחת מבני דורה, אלה שנולדו בשלהי שנות החמישים ופרצו באמצע האייטיז, היא מסמלת את הרמה הגבוהה של איכות, שנינות ודיוק אליהן יכולה להתנשא התרבות של הממלכה המאוחדת כשהיא במיטבה.
כיוון שאין דבר שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע יותר מתרשמת ממנו מאשר הקלאסה הבריטית, אין זה פלא כי אמה תומפסון היא אורחת קבועה בטקס האוסקר, כולל שתי זכיות - האחת על המשחק ב"אחוזת הווארד" והאחרת על כתיבת "על תבונה ורגישות".
השנה, הבריטית הוותיקה מככבת ב"להציל את מיסטר בנקס", המתאר כיצד שיכנע וולט דיסני (טום הנקס) את פ.ל טרברס, מחברת "מרי פופינס", למכור לו את זכויות ההסרטה של ספרה הפולחני. השחקנית מגלמת את הסופרת וכיוון שהאקדמיה כל כך אוהבת סרטים שמתבססים על דברים שקרו באמת, בעיקר אם התרחשו מאחורי הקלעים של הוליווד, לא מפתיע כי הכוכבת צפויה לחזור השנה לטקס היוקרתי ולקבל שוב מועמדות בקטגוריית השחקנית הראשית הטובה ביותר.
עוד לפני שזה יקרה, יתגלגל הסרט לישראל בסוף השבוע הקרוב - כחודשיים לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל לונדון. רגע לאחר אותה פרמיירה לונדונית, פגשתי את תומפסון באחד מן המלונות היוקרתיים בעיר, וזאת יחד עם קבוצה של עיתונאים מרחבי העולם. במהרה, שוב התברר כי היא מסוג השחקניות שאת השואו האמיתי שומרות דווקא לזמן שאחרי הצילומים, ומן השנייה הראשונה במפגש מסתערת במרץ ובסרקזם על השאלות שמוצגות לה.
כך, למשל, היא עונה על התהיה השגרתית אם חשבה פעמיים לפני שקיבלה על עצמה את התפקיד - "לא, בכלל לא. להפך חשבתי לעצמי, 'איך אני יכולה לסרב להצעה כזו?!', היא מצהירה. "הרי כל השחקניות בגילי תמיד אומרות, 'לעזאזל, למה אין תפקידים לנשים בגילנו?'. אז הנה, מניחים לפתחי את אחת ההצעות הכי טובות שהיו לי בקריירה, מה אני כבר יכולה להגיד? התסריט של 'מיסטר בנקס', שכתבה חברתי המבריקה קלי מרסל, היה מאלה שכבר בעמוד הראשון שלהם אתה עוצר וצועק 'כן, אני בפנים!' 'כן, קחו אותי, אל תשלמו לי אפילו, לא צריך כסף'. אגב, בסופו של דבר הם כן התעקשו לשלם לי, אבל עשו זאת בצעצועים ובשוקולד. לא, לא, סתם".
הדמות שלך בסרט גורמת לשטן מ"השטן לובשת פראדה" להיראות כמו מלאך. לעומת זאת, את ידועה כאשה מסבירת פנים. אז איך נכנסת לעורה של מישהי כמוה?
"פשוט החצנתי את העוקצניות שקבורה אצלי עמוק בפנים. האמת היא שפשוט חשפתי סוף כל סוף את האני האמיתי שלי. אני תמיד מסתירה אותו כי ככה צריך לעשות בשביל להסתדר עם אנשים ולקבל מהם דברים. אבל לראשונה, היתה לי הזדמנות לשפוך החוצה את הצד האפל, ואיזה כיף היה לעשות את זה" היא צוחקת.
"איזו הקלה זו להיות גסת רוח בלי שיש לכך השלכות. כמה נוח זה היה אם הייתי יכולה להתהלך ולהגיד 'להתראיין על הסרט? לא בא לי לעשות איתך שום ראיון מזוין', או 'אני מוזמנת למסיבת יום הולדת שלך? האמת, לא אבוא, מאסתי בך כבר לפני שנים". הנורמות החברתיות לא מאפשרות לנו בדרך כלל להתנהג כך, אבל פ.ל טרברס היתה כזו. היא אמרה את מה שחשבה, היא אמרה את מה שבא לה. אני לא נוהגת כך, כדי לא להסתבך בצרות עצומות, אבל היא היתה כזו וזה מה שהיה נהדר בה".
תומפסון משכילה לשקף באופן חינני אך קריר את הקשיחות של טרברס ואת הדרך בה העבירה את דיסני שבעה מדורי גיהנום, לפני שהסכימה לאפשר לו לעבד את ספרה. כל זה מוצג לנו תחת הכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי", אבל כמה מזה אכן נאמן למציאות ועד כמה היוצרים והשחקנים איפשרו לעצמם חירות אמנותית?
"אנחנו יוצרים של סרטים עלילתיים, לא במאי דוקו", אומרת תומפסון בתגובה לכך. "אמנים, מעצם מהותם, נושאים רישיון לחופש אמנותי. ליתר דיוק, איזה סוג של חירות לקחנו? לטרברס היתה תיאוריה שהחיים של אשה מחולקים לשלוש: קודם היא נימפה, אחר כך אמא ובסוף מכשפה זקנה. בעיני, זו השקפה מעניינת שיש בה מן האמת, אבל במקום לתאר בהדרגה כיצד התפתחה משלב אחד לאחר, בניתי דמות שבה כל השלבים מתגלמים בעת בעונה אחת. אין ברירה אחרת. זו דמות מורכבת מאוד ומדובר בסרט באורך שעתיים, אז אין מנוס אלא לקפל פיסות שונות מן החיים שלה ולדחוף אותן יחד כדי שיהיה להם מקום. לזה, אני מניחה, אפשר לקרוא חירות אמנותית".
את בעצמך לא רק שחקנית, אלא גם תסריטאית. לפיכך, הרשית לעצמך לקחת את העט לידיים ולהוסיף מילים או סצינות משלך לסרט?
"לא ממש, לא היה צורך. הוספתי רק שורה אחת, שמתייחסת לא.א. מילן, מחבר 'פו הדוב'. מעבר לכך, לא זה היה תסריט מושלם וטוב שכך, כי זה פיצה במעט על הטראומה שעברתי לפני שנתיים עם 'גברים בשחור 3'. יצאנו אז לצילומים בלי שהמערכה האחרונה נכתבה! אני לא מבינה איך מצפים משחקנים לעבוד כך".
נוסף לפרק השלישי של "גברים בשחור", ראינו אותך בשנים האחרונות גם בשני הפרקים של "נני מקפי", שם גילמת אומנת שנראתה כמעין גרסה מודרנית של מרי פופינס. האם זה באמת היה בזמנו מקור ההשראה שלך? האם כבר אז חקרת ובדקת את הסיפורים שמאחורי האמנת האגדית?
"לא, בכלל לא. בעלי אמר לי 'כמה מעניין שבראת בעצמך אומנת קסומה ועכשיו את משחקת מישהי שבראה אומנת קסומה. האם המסקנה היא שמאחורי כל אומנת קסומה עומדת קלפטע נרגנת ודעתנית?'. התשובה שלי היא אולי, אולי היא האלטר-אגו שלי, מישהי שהייתי רוצה להיות. אני חושבת שדמויות נולדות מתוך הנשמה של היוצר ולכל יוצר, נרגן ככל שיהיה, תמיד בכל זאת יש נשמה. מיקי מאוס נולד מתוך הנשמה של וולט דיסני ומרי פופינס מתוך הנשמה של טרברס ואולי לכן יש לדמויות האלה חיים נצחיים בתרבות שלו".
"טרברס תמיד אמרה שהיא לא המציאה את מרי פופינס, אלא שמרי פופינס פשוט באה בעצמה ואני חושבת שכך יגידו רוב היוצרים שבראו דברים גאוניים. גם מוצרט תמיד אמר 'לא כתבתי את המוזיקה שלי, היא פשוט הגיעה'. אני חושבת שיצירה זה כמו הסרט הזה עם קווין קוסטנר, 'שדה החלומות'. אתה צריך לשבת אל השולחן עם עט ואם תעשה את זה, ההשראה תבוא ולפעמים היא מגיעה בצורה שתשרוד מעברים בין דורות שונים ותרבויות שונות, בדיוק כמו שקרה למרי פופינס".
את זוכרת את הפעם הראשונה שראית את "מרי פופינס"?
"כן, הייתי ילדה כמובן, ואני זוכרת שהייתי מאוהבת בדיק ואן דייק, ואני זוכרת שישבתי מול המסך ואמרתי לעצמי 'הלוואי שכל זה היה אמיתי, הלוואי שכל זה היה אמיתי'".
התיישבת לצפות בו שוב לקראת העבודה על "מיסטר בנקס"?
"כן, ביום הראשון של הצילומים כל הצוות ראה אותו שוב יחד. אני זוכרת בעיקר שהיינו בשוק מדבר אחד כמה שהסרט הזה ארוך! הוא פשוט נמשך ונמשך ונמשך. אבל ארוך ככל שיהיה, מדובר במלאכה קולנועית מופלאה".