ה?יו? ב??נ?י ח?י?ל
נובמבר 1930
הבל מעופש של עשן טבק ואוויר דביק ולח חבט בה כשנכנסה לבית הקפה. גשם ירד בחוץ, וטיפות מים עדיין רטטו כאגלי טל דקיקים על מעילי הפרווה של כמה מן היושבות בפנים. מלצרים בסינרים לבנים התרוצצו הלוך ושוב וסיפקו את צורכיהם של אנשי מינכן המתענגים על שעת פנאי - קפה, עוגה ורכילות.
הוא ישב לשולחן בקצה האחורי של החדר, מוקף בחסידיו ובמעריציו הקבועים. ביניהם ישבה גם אישה שלא היתה מו?כ?רת לה, בקרזול צהוב פלטינה ובאיפור כבד - שחקנית כנראה. המקורזלת הציתה סיגריה והפכה את העישון למופע פאלי. כולם ידעו שהוא מעדיף נשים צנועות ובריאות, ועדיף מבוואריה. עם כל שמלות הסרפן האלה והגרביים עד הברך, אלוהים ישמור.
השולחן היה גדוש. ב?ינ?ן ש?טיך?, גו?גל הו?פ?ף, קאז?ה קו?כ?ן. הוא אכל פרוסת קיר?ש טו?רט?ה. הוא אהב לאכול עוגות. לא פלא שהוא נראה בצקי כל כך. מוזר שלא פיתח סוכרת. הגוף הרך והדוחה, שמעולם לא נחשף לעין הציבור (בעיני רוחה ראתה בצק מתחת לבגדים). גבר לא גברי. הוא חייך כשהבחין בה, התרומם קלות בכיסאו, אמר, "גו?ט?ן טאג, גנ?יידיג?ס פ?רו?יל?יין" והחווה אל הכיסא שלצדו. מלחך הפנכה שישב שם זינק ופינה לה את המקום.
"או?נז?ר?ה א?נגליש?ה פרו?ינדין," אמר אל המקורזלת, שנשפה באטיות את עשן הסיגריה, סקרה אותה בחוסר עניין ולבסוף אמרה, "גו?טן טאג". מבטא ברלינאי.
על הרצפה ליד כיסאה הניחה את תיק היד שלה, הכבד ממשאו, והזמינה שוקול?ד?ה. הוא עמד על כך שתטעם את הפ?ל?או?מ?ן שטרו?יז?ל.
"א?ס ר?ייג?נ?ט," אמרה כדי להגיד משהו. "יורד גשם."
"כן, יורד ג?יישם," אמר במבטא כבד. הוא צחק, שבע רצון מן הניסיון שלו לדבר אנגלית. כל היושבים סביב השולחן הצטרפו אל צחוקו. "בראבו," אמר אחד מהם. "ז?ר גו?ט?ס א?נגליש." מצב רוחו היה טוב, ובקצה אצבעו נקש על שפתיו בחיוך משועשע, כמאזין לנגינה בראשו.
העוגה היתה טעימה להפליא.
"א?נטשו?לדיגו?נג," התנצלה, התכופפה אל תיקה ופשפשה בו כדי למצוא ממחטה. פינות תחרה שעליהן ראשי תיבות שמה - אב"ט - מתנת יום הולדת מפ?מי. בנימוס מחתה את פירורי השטרויזל מעל שפתיה, התכופפה שוב כדי להחזיר את הממחטה לתיק, ושלפה את החפץ הכבד שהיה מונח שם. אקדח צבאי ישן של אביה, מהמלחמה הגדולה. ו?ב?לי V.
תנועה שהתאמנה עליה עשרות פעמים. ירייה אחת. בזריזות, זה הכי חשוב. ובכל זאת, לרגע, כששלפה את האקדח וכיוונה אל לבו, נוצרה בועת זמן מושעית, שבה נעצר הכול.
"פיהרר," אמרה ופוצצה את הבועה. "פ?יר ז?י."
סביב השולחן נשלפו אקדחים וכו?ונו אליה. נשימה אחת. ירייה אחת.
אורסולה לחצה על ההדק.
חשיכה ירדה.
שלג
11 בפברואר 1910
פרץ אוויר קפוא, משב קרחי על העור שנחשף לפתע. והנה, בלי שום אזהרה, היא כבר לא ב??פנים אלא בחוץ. העולם הטרופי הרטוב והמו?כ?ר נגוז לפתע, והיא חשופה לאיתני הטבע. ח?ר?ק בלי שריון, אגוז בלי קליפה.
בלי נשימה. העולם כולו מתמצה בדבר אחד - בנשימה אחת.
ריאות קטנות, כמו כנפי שפירית שלא מצליחות להיפרש באטמוספרה הזרה. אין אוויר ב??קנה החנוק. זמזום אלף דבורים בעיקולי האוזן הפנינית.
בהלה. ילדה טבועה, ציפור נופלת.
"ד"ר פ?לו?ז כבר היה צריך להגיע," גנחה סילבי. "למה הוא עוד לא כאן? איפה הוא?" אגלי זיעה גדולים על עורה, סוס שמתקרב אל סופו של מירוץ קשה. האש באח יוקדת בחדר השינה כמו כבשן אונייה. וילונות הברוקד העבים סגורים היטב כדי להדוף את האויב. את הלילה. העטלף השחור.
"הבנאדם בטח תקוע בשלג, גברת. איזה סערה פראית שם בחוץ. הדרך סגורה, זה בטוח."
סילבי וב?רידג?'ט היו לבד במצוקתן. אליס, המשרתת הזוטרה, נסעה לבקר את אמה החולה. יו? יצא כמובן לרדוף אחרי איזבל, אחותו הפרועה, שברחה לפריז. סילבי לא רצתה בשום אופן לערב את גברת ג?לו?ב?ר, שנחרה בעליית הגג כמו חזירה שמחפשת כמהין. גברת גלובר, שיערה סילבי, היתה מנהלת את ההליך כמו רס"ר מסדרים. התינוק הקדים. היא ציפתה שיאחר כמו קודמיו. גם התוכניות הכי טובות משתבשות לפעמים, כמו שאומרים.
"אוי, גברת," קראה ברידג'ט פתאום, "היא כחולה לגמרי, בחיי."
"בת?"
"החבל טבור מסו?בב לה על הצוואר. אוי, מרים הקדושה. היא נחנקה, מסכנונת קטנה, נחנקה מהחבל טבור."
"היא לא נושמת? תני לי לראות אותה. חייבים לעשות משהו. מה אפשר לעשות?"
"אוי, גברת טוד, היא איננה. מתה לפני שהיה לה סיכוי לחיות. אני כל כך מצטערת. עכשיו היא תהיה מלאך בשמים, זה ברור. אוי, חבל שמר טוד לא היה כאן. אני כל כך מצטערת. להעיר את גברת גלובר?"
הלב הקטן, חסר ישע, הולם בפראות. ופתאום נעצר כמו ציפור שנפלה ממרומים. בירייה אחת.
חשיכה ירדה.
שלג
11 בפברואר 1910
"אלוהים ישמור, תפסיקי להתרוצץ כמו תרנגולת ערופה ותביאי מים חמים ומגבות. את לא יודעת מה עושים? איפה גדלת, בשדות?"
"סליחה, אדוני." ברידג'ט קדה בהתנצלות כאילו ד"ר פ?לו?ז הוא נצר לשושלת מלוכה.
"בת, ד"ר פלוז? אני יכולה לראות אותה?"
"כן, גברת טוד, תינוקת קטנטנה ומתקתקה." סילבי חשבה שד"ר פלוז נסחף קצת במצלולים שלו. אפילו ברגעים של חסד לא נטה להסביר פנים, והתנהג כאילו הבריאות של מטופליו, ובמיוחד פתחי היציאה והכניסה שלהם, תוכננו במיוחד כדי לעצבן אותו.
"היא היתה עלולה למות מחבל הטבור שנכרך לה מסביב לצוואר. הגעתי לקרן השועל ממש ברגע האחרון. פשוטו כמשמעו." ד"ר פלוז הרים את המספריים הרפואיים שלו כדי שסילבי תוכל להתפעל מהם. קטנים ודקים, וקצותיהם החדים מעוקלים כלפי מעלה. "ציק ציק," אמר. סילבי רשמה במוחה תזכורת, קטנה ועמומה בהתחשב בנסיבות ובתשישות, לקנות זוג מספריים כזה, למקרה חירום דומה. (לא סביר, נכון.) או סכין, סכין חדה וטובה, שאפשר לשלוף אותה בכל רגע, כמו השודדת ב"מלכת השלג".
"יש לך מזל שהגעתי בזמן," אמר ד"ר פלוז, "לפני שהשלג חסם את הדרכים. שלחתי הודעה לגברת ב??ק?ל?ה, המיילדת, אבל היא כנראה נתקעה אי שם ליד צ?'לפו?נט סנט פיטר."
"גברת בקלה?" אמרה סילבי וקימטה את מצחה. ברידג'ט צחקה בקול רם ואז מלמלה במהירות, "סליחה, סליחה, אדוני." סילבי שיערה שהיא וברידג'ט על סף היסטריה. ממש לא מפתיע.
"פ?ו?שטקית אירית," מלמל ד"ר פלוז.
"ברידג'ט היא נערת מטבח בסך הכול, ובעצמה ילדונת. אני מודה לה מאוד. הכול קרה כל כך מהר." סילבי חשבה כמה היא משתוקקת להיות לבדה. היא אף פעם לא לבדה. "אני מניחה שתיאלץ להישאר עד הבוקר, דוקטור," אמרה באי רצון.
"אה, כן, אני מניח שכן," אמר ד"ר פלוז באי רצון זהה.
סילבי נאנחה והציעה שיתכבד בכוס ברנדי במטבח. ואולי גם בבשר מעושן וחמוצים. "ברידג'ט תדאג לך." היא רצתה להיפטר ממנו. הוא יילד את שלושת ילדיה (כבר שלושה!) והיא ממש לא אהבה אותו. רק בעלה צריך לראות את מה שהוא ראה. ממשש ומחטט עם הכלים שלו במקומות העדינים והחשאיים ביותר שלה. (אבל מה היתה מעדיפה, שמיילדת שקוראים לה גברת בקלה תיילד אותה?) רק נשים צריכות לעסוק ברפואת נשים. אם כי אין סיכוי גדול שזה יקרה.
ד"ר פלוז התמהמה והמהם ומלמל כשפיקח על ברידג'ט סמוקת הפרצוף שרחצה את התינוקת ועטפה אותה. ברידג'ט היתה בת בכורה מבין שבעה ילדים, ולכן ידעה איך מחתלים תינוק. היא היתה בת ארבע עשרה, צעירה מסילבי בעשר שנים. כשסילבי היתה בת ארבע עשרה היא עדיין לבשה חצאיות קצרצרות והיתה מאוהבת בסוס הפוני שלה, טיפ?ין. לא היה לה מושג מאיפה באים תינוקות, ובליל הכלולות שלה נותרה המומה. אמא שלה, לו?טי, זרקה לה רמזים כלליים, אבל לא הצליחה להגיע לדיוק אנטומי, ולכן הצטייר לה, למרבה הפלא, שיחסי אישות בין גבר לאישה כוללים עפרונים שנוסקים עם שחר. לוטי היתה אישה מאופקת. אולי אפילו סבלה מנ?רקו?ל?פ?סי?ה. בעלה, אביה של סילבי, לו?א?לין ב??ר?ספו?רד, היה צייר דיוקנאות מפורסם אך נטול כל סממן בוהמי. שום עירום או התנהגות המונית לא חצו את סף ביתו. הוא צייר את המלכה אלכסנדרה כשעדיין היתה נסיכה. סיפר שהיתה נחמדה מאוד.
הם גרו בבית נאה במ?ייפ?ר, ואילו טיפ?ין התגורר באורווה ליד ה?ייד פארק. ברגעים קודרים יותר, כדי להתעודד, נהנתה סילבי לדמיין שהיא שוב שם, בע?ב?ר שטוף השמש, יושבת זקופה ב??אוכף הצד על גבו הקטן והרחב של טיפין, שמטופף לאורך רו?ט?ן רו? בבוקר אביב צח, בין העצים המלבלבים בשלל פרחים.
"אולי כוס תה חם ופרוסת טוסט עם חמאה, גברת טוד?" שאלה ברידג'ט.
"רעיון מצוין, ברידג'ט."
התינוקת, כרוכה כמו מומיה פרעונית, נמסרה לידיה סוף סוף. סילבי ליטפה בעדינות את לחייה הרכה ואמרה, "שלום, קטנטונת," וד"ר פלוז הסתובב הצדה כדי לא להיות ע?ד להפגנות חיבה דביקות כאלה. אם זה היה תלוי בו, כל הילדים היו גדלים בספרטה חדשה.
"טוב, אני מניח שכמה פרוסות בשר מעושן לא יזיקו," אמר. "ואולי יש גם קצת מרוטב הפיקלילי המצוין של גברת גלובר?"
חיים ועוד חיים / קייט אטקינסון, בתרגום שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים