החיים בלופ 58: עשרה אלבומי טראנס הכרחיים

לעמוד הקאסט
ל"פופ לוק", אחיו של "החיים בלופ"
דברו על "החיים בלופ" בפייסבוק שלנו

מוזיקת הטראנס היא פסקול שמלווה ישראלים בכל מיני תחנות - בלימודים, בצבא, בטיול שאחרי הצבא ואפילו בחתונה. היום בערב יתקיים אירוע ההשקה של הספר "טראנסמישן"; הספר הראשון שמציג את הפסיפס המורכב של ההיסטוריה של תרבות הטראנס הישראלית. כדי להתחמם לקראת המאורע אקח אתכם למסע בזמן (פסיכדלי, כמובן) שיפסע בתחנות חשובות בהתפתחות הטראנס הישראלי, או בקיצור – עשרת אלבומי הטראנס הישראלים שאתם חייבים לשמוע.

סדרת האוספים של טראנסמיקס החלה לצאת בשנת 1993, בלייבל B.M.I (שלימים יהפוך למלודיה), בבעלותו של ישראל "הג'ינג'י" פישמן, אושייה שמוכרת היטב לכל מי שהיה אמן או די.ג'יי טראנס בתקופה הזו. החנות שג'ינג'י ניהל בבת ים הפכה למקום לעלייה לרגל שבו די.ג'ייז יכלו לרכוש מוזיקה שלא הייתה קיימת בשום מקום אחר (ושנמכרה רק להם). אוספי טראנסמיקס נכנסו לפנתיאון האוספים המשפיעים ביותר באותה תקופה, כי הם הצליחו ללכוד את הסאונד והטרנדים של התקופה. האוסף השלישי בסדרה הוקדש כולו לאמנים ישראלים, והיה מורכב מהשמות הלוהטים והמשפיעים של אותה התקופה – הראל פרוסקי (חצי מהפרויקט California Sunshine), יניב חביב (הצלע השלישית של Astral Projection, שלימים חזר בתשובה) ואדי מיס. שלושת האמנים הללו מככבים באוסף שעדיין בוחן את גבולות והגדרות ז'אנר הטראנס המתהווה ומושפע מאד מרוח תקופת הדארק ווייב, אינדסטריאל ו-EBM שרבים מאמני וחברי תרבות הטראנס שמעו קודם לכן.

שלישייה שמורכבת מאמנים מובחרים שיצאו בקריירות נפרדות מוצלחות ביותר – אבי אלגרנטי הידוע בתור Space Cat, עופר דיקובסקי הידוע בתור Oforia, ומרקו גורן שהיה חלק מכל מיני פרויקטים מוצלחים ובאיזשהו שלב נעלם באופן מסתורי. כשמרכזים כל כך הרבה כשרונות בהרכב אחד סביר להניח שייצא תוצר משובח ואכן האלבום היחיד שיצא במסגרת השילוש הקדוש הזה היה אבן דרך בסצנת הטראנס. השם שעלול כיום להתפרש כסגנון שהתפתח מאוחר יותר, עדיין נשאר במחוזות המלודיים שאפיינו את הטראנס הישראלי באותה תקופה אבל הביא טאץ' אחר שקשה לבטא במילים.

אחד ההרכבים הראשונים שהצליחו לכבוש את העולם בצורה מסחררת, וגם לשרוד עד עצם היום הזה. אבי ניסים, ליאור פרלמוטר ויניב חביב באלבום בכורה כאסטרל פרוג'קשן, ששמו נהפך גם לשם הלייבל שפתחו (שהתמזג בהמשך עם הלייבל הישראלי פונוקול). אחרי שנים של גישושים מוזיקליים שונים, שבוצעו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, מבלי שניסים ופרלמוטר בכלל ביקרו בגואה, "Trust in Trance", מציג כיוון מוזיקלי מגובש שנהפך לאבטיפוס ז'אנר הטראנס באותם ימים: מוטיבים של ההרכבים ששמעו בצעירותם (דפש מוד, יאזו וכדומה) תוך שילוב השפעות אוריינטליות-מזרחיות ומלודיות אקסטטיות בלתי נשכחות. כל טרק באלבום הזה נחשב לקלאסיקת טראנס שכל מי שקשור בתרבות הטראנס הישראלית בצורה כזו או אחרת מכיר ומזמזם.

הראל פרוסקי ומיקו גינדוס הקימו את אחד ההרכבים הבלתי נשכחים שיצאו מישראל, שהחלו את הטרנד של הכנסת עולם החי לטראקים שלהם – ובעיקר דולפינים! זה התחיל בטראק הדולפינים "Summer 89", מאלבום הבכורה שלהם – "Miko & Har-El" – שיצא באותה השנה, והמשיך עם אותו המוטיב באחד הטראקים המפורסמים באלבום השני, "Imperia", שנקרא "Avalanche". המלודיות הייחודיות של California Sunshine היו חותמת אישית יוצאת דופן שנוצרה בעקבות החיבור בין העולמות השונים שמהם הגיעו פרוסקי וגינדוס: בעוד שפרוסקי הגיע מעולם המטאל והאינדסטריאל, גינדוס בילה שנים בקופנגן ובגואה ורצה ליצור את הפסקול המושלם לנופים הקסומים של המקומות הקדושים הללו.

כפי ששמתם לב עד כה, לרוב אמני הטראנס היו מספר פרויקטים שהיו מעורבים בהם. איציק לוי אינו יוצא מן הכלל, ובין היתר לקח חלק בפרויקטים – Green House Effect, Resistance Activity, 12 Tribes, אך הפרויקט המוצלח ביותר, לפחות בעיני, היה Sandman. אלבום הבכורה שלו, "Witchcraft", נחשב לאחד מאלבומי המופת וגם יצא באחד הלייבלים האהובים עליי, Matsuri, שהוקם על ידי סיושי סוזוקי וג'ון פרלוף. האלבום מושפע מאוד מדארק ווייב אבל מתובל במלודיה מיוחדת וכאוטית שלימים תתפתח לז'אנר שצמח ממדינה אחרת לגמרי, פינלנד (שנקרא גם Suomi, שמשמעותו "פיני" בפינית). לוי יצר חללית של טירוף שכל מי שאמיץ מספיק כדי לעלות עליה לא יחזור אותו הדבר.

קצת לפני שז'אנר הדארק פסיי החל לתפוס תאוצה, הנחיתו שלישיית דארק סוהו – שגיב בוקסר, עומר קדוש וזאב דוקמן – את אלבום הבכורה שלהם, "Sun Spot", שהחל לסלול את הדרך לטרנד שגרם לוויכוחים אידאולוגיים רבים בקרב סצנת הטראנס: האם יש מקום למוזיקה אפלולית שמושפעת ממטאל ומוזיקה גותית בסצנה שמקדשת את אור היום, השמחה והאופטימיות? ההצלחה הרבה של הז'אנר כנראה כבר ענתה על שאלה זו, אך היא לוותה בלא מעט ביקורת. דארק סוהו שילבו גיטרות בצורה לא קיטשית וסחפו באנרגיה החייתית של המטאל, במה שנראה כמו שילוב טבעי והגיוני – אחרי הכל, חלק ניכר מאמני הטראנס היגוע מהמטאל אינדסטריאל והפאנק, אז למה שלא ישלבו אותם בתוך המוזיקה? התוצאה היא האד באנג משובח שיגרום לכם להיכנס לפוגו כלשהו, אבל בטבע.

קשה למצוא מילים או סופרלטיבים שיעשו צדק עם ההשפעה העצומה של קוסמה, אביחן ליבנה ז"ל, על ז'אנר הטראנס הישראלי והעולמי. Cosma הוא אמן שלא רק שהקדים את זמנו, והשאיר מורשת שעד היום מהדהדת בחוזקה אצל אמנים רבים, אלא גם זכה עוד בזמנו לשבחים בקרב כל סצנת הטראנס ללא עוררין, ויכוחים או ספקות. קוסמה הוא אגדה, אך לצערנו אגדה טראגית. אביחן ליבנה מת בתאונת דרכים בפברואר 2003 בהודו, כשהוא בן 24 בלבד, ואלבומו השני "Non Stop" בתהליכי מאסטרינג מתקדמים בלייבל הישראלי Hommega. ליבנה הצליח לרקוח שיקוי ממכר שמבצע הכלאה של שני הז'אנרים שהתחרו זה בזה באותה התקופה – פרוגרסיב ופול און, וכך ברא את הז'אנר החדש פרוג-און. שני האלבומים שהותיר אחריו הציבו רף חדש בתחום הסאונד, המלודיה והגרוב, ולמרות שקשה (מאוד!) לבחור בין שניהם, לאחרונה אני מוצאת את עצמי צוללת לאלבום הבכורה שלו, "Simplicity", שהוא כל דבר חוץ מפשטות. באופן כמעט קוסמי, שמות הטראקים באלבום מפזרים רמזים רבים לטרגדיה העתידה לבוא ("Sleep of Peace", "Out of Range", "Human Evolution", "911"), ובגלישה בלתי מודעת הם סוחפים את התודעה, ולאט לאט גם את הגוף לתוך ממד מקביל שבו חוקי הגרביטציה לא מתקיימים.

בזמנו השם שדבק לאבי שמאיילוב, הלא הוא אסטריקס, הוא ילד הפלא, ולא במקרה: בכל זאת, הוא החל את הקריירה שלו אי שם בגיל 12 כתקליטן אירועים, וכבר בגיל 14 החל ליצור מוזיקה עם חברו רונן קיבק תחת השם Prototype. אלבום הבכורה שלו, "Eye to Eye", שיצא בלייבל הישראלי Hommega, יצא כששמאיילוב כבר הבשיל וליטש את כישוריו ליצירת אמנות מושחזת. הטיימינג של אסטריקס היה מושלם – שנת 2002 הייתה אחת השנים הטובות ביותר לטראנס הישראלי, התקופה שבה הפול און החל לפרוח ביחד עם ה-BPM וה"עליות" ההולכות ומתגברות. טרק הפתיחה של האלבום כבר רמז על האווירה הכללית של הפיוז'ן בין מערב ומזרח, שהחל בימי גואה-טראנס העליזים, אך הפעם קיבל טוויסט יותר קשוח ואינטנסיבי. האלבום היה הצלחה מסחררת וסימן את שמאיילוב כאחד האמנים המבטיחים ביותר שהפול און הישראלי ייצא, ובצדק.

טק טראנס הוא ז'אנר שמשום מה לא זכה להתפתח כמו שצריך, אולי משום שהשילוב בין טכנו לטראנס נראה לא טבעי לכל מיני אנשים, ואולי בגלל שחוסר מלודיה והשתלטות של מכונות חורקות לא הסתדר לקהל באזניים. במקרה של אילן רזניק ואילן לנץ בהחלט מדובר באחת היצירות המשובחות ביותר שיצאו בתת ז'אנר הזה. מדובר באלבום הבכורה, והיחיד (לצערי) משנת 2006, בלייבל הפרוגרסיב הישראלי Ear Peaks. אין הרבה טעם להכביר במילים, בגלל שבשנייה שתתחילו להאזין לאלבום שלהם אתם הולכים לחשוב ששוגרתם לברגהיין שבברלין.

הפרוגרסיב טראנס היה מאז ומתמיד נחלת האירופאים. אחרי הכל, מוזיקה נמוכה (מבחינת bpm) ופחות מלודית היא כביכול משהו שישראלים (שזכו למוניטין הפול-און והניצחונות) לא ממש יכולים להפיק. זה לא שלא היו נסיונות קודם לכן, אלא שמי שסימן את התפנית האחרונה בטראנס הישראלי הוא ללא ספק יוני אושרת (הבן של קובי) שנולד מחדש באלבום הבכורה שלו, "Rebirth", בפרויקט הסולו Ace Ventura. אושרת התפרסם בפרויקט שלו ושל אודי שטרנברג, Psysex, היותר פול-אוניסטי, והחליט שהוא רוצה לשנות את הכיוון לחלוטין, מה שהתברר כאחת ההחלטות הטובות ביותר שעשה, ועוד בלייבל המוביל דאז בפרוגרסיב טראנס העולמי - איבוגה מדנמרק. Ace Ventura פילס את הדרך לכל הגל המטורף של אמנים ישראלים ליצירה הפרוגרסיבית יותר, וגם סחף אחריו אמני טראנס אחרים שהיו עמוק בתוך הפול-און לעשות את המהפך.

ההשקה של הספר "טראנסמישן" תחל באירוע מצומצם עם פאנל רב משתתפים על מצב תרבות הטראנס כיום, ותמשיך לליין הטראנס של מועדון הקומפורט 13 בערב רטרו עם Astral Projection, Power Source, Zoobi, Dede. המסיבה בשיתוף מכללת bpm.

לעמוד הפייסבוק של האירוע