נערות רק רוצות לעשות כיף, אבל סינדי לאופר כבר לא נערה ובהופעתה אתמול בהיכל נוקיה היא אמנם שרה נהדר, אבל נראה שכיף הוא הדבר האחרון שהיא מרגישה על הבמה.
השנים האחרונות היטיבו עם לאופר. ב-2010 אלבום בלוז שלה זכה בפרס גראמי וכיכב במקום הראשון במצעד הבלוז של בילבורד. שנה לאחר מכן, המוזיקה שהלחינה למחזמר "Kinky Boots" אף הוא זכה בפרסים. היא עלתה לכותרות שוב באותה שנה, כשפרצה בביצוע ספונטני ל"Girls Just Want to Have Fun" , בזמן שהמתינה לטיסה שהתעכבה בשדה התעופה בבואנוס איירס. בנוסף, האוטוביוגרפיה שלה הפכה לרב מכר. אך עם כל הכבוד להצלחותיה במילניום הנוכחי, לאופר לעד תישאר האייקון הצבעוני משנות ה-80.
לכן, השמחה הייתה גדולה לשמוע שההופעה הראשונה של לאופר בישראל תתקיים במסגרת סיבוב ההופעות לציון 30 שנה לצאת אלבום הבכורה שלה, "She's So Unusual". הרי עם כל הכבוד לבלוז ולברודווי, לאופר מעולם לא שחזרה את הצלחת האלבום ההוא, ורוב הלהיטים הגדולים שלה לקוחים מתוכו.
אחרי הופעת חימום קצרה של נינט ולהקתה, עלתה לאופר יחד עם הנגנים שלה, בני דורה כולם (פרט למתופף). השיער האדום הבוער והתלבושת השחורה, הקצת-מוזרה, כולל מגפיים כאילו צבאיות, היו מתבקשים: אף אחד לא ציפה מאישה כמו לאופר ללבוש שמלת ערב ונעלי עקב תואמות. אך קצת מפתיעות היו תספורות האייטיז הקשות של הגיטריסט והקלידנית או שהם לא התעדכנו מאז שנות ה-80, או שהסתפרו במיוחד לשם חיזוק הנוסטלגיה.
אך למה לעסוק במה היא לבשה או כיצד הנגנים סידרו את שיערם? ובכן, כי שאר הדברים שקרו על הבמה היו לאורך רוב המופע לא מספיק מעניינים. משהו היה חסר. ההתלהבות של לאופר לא הרגישה אותנטית. אמנם ראוי לציין שלאופר הצליחה לשמר את קולה, והביצועים לרוב השירים היו מצוינים, ושגם הלהקה ניגנה בסדר גמור. אבל בכל זאת, זה פשוט לא היה מספיק. הרושם שהתקבל היה שהיא לא נהנית והתחושה הזאת זלגה גם אל הקהל.
ההופעה נפתחה עם "Money Changes Everything" (של The Brains) והמשיכה ללא הפסקה או מילות קישור ל"Girls Just Want To Have Fun", שבו כל הקהל נעמד על הרגליים. אחריו, כסדר השירים באלבום, לאופר שרה את הקאבר לפרינס, "When You Were Mine" ואחריו את "Time After Time" המרגש, בביצוע יפה אמנם, אך כזה שלא הצליח לסחוף.
מאחר וכל האלבום אורך כ-40 דקות, לא זמן שיכול למלא הופעה חיה, נאלצה לאופר, אחרי ארבעת השירים הראשונים, להתחיל ולמלא את מרווחי הזמן בסיפורים על התקופה המוקדמת שלה ועל השירים עצמם. היא אמנם עשתה זאת במיומנות של אחת שסיפרה את הסיפורים הללו פעמים רבות (ויעידו על כך הפנים המשועממות של הגיטריסט), אך הסיפורים פשוט היו ארוכים מדי. בשלב מסוים המבטא הניו יורקי הכבד והבדיחות שלא תמיד היו ברורות או מצחיקות, ואפילו השפה המלוכלכת שבה השתמשה לעיתים קרובות מדי, הרגישו מעושים ועברו את גבול הטעם הטוב.
כשלאופר ביצעה את הלהיט "She Bop" וניגנה בחליל, הקהל התעורר מעט, אך די במהרה היא חזרה לספר על המוצא האיטלקי שלה, על החבר'ה המפורסמים שהסתובבו היכן שהקליטה את האלבום ועל מי עבד איתה על איזה שיר. אחדים החלו לעזוב את האולם במהלך ההופעה ולפחות שניים בסביבתי נצפו בשינה עמוקה.
ההדרן נפתח ב"The Goonies 'R' Good Enough", שבמהלכו הזמינה לאופר את הקהל לקום מהכיסאות ולבוא לרקוד מול הבמה. נראה היה שאנשים חיכו לקריאה מהזן הזה, ותוך שניות המקום הפך לחי יותר. אז למה היא הייתה חייבת להוריד את האווירה המסיבתית שכבר נוצרה עם ההצגה הארוכה כל כך של שמות הנגנים, שכללה סולו נגינה יבש של כל אחד מהם? אחריו ביצעה את "Hat Full of Stars", שיר פחות מוכר אמנם, אבל דווקא הוא סיפק את אחד הרגעים היפים בהופעה, כשבמהלכו ירדה אל תוך הקהל. אחרי "The Sex is in the Heel" (מתוך המחזמר "Kinky Boots"), סוף סוף נתנה לאופר לקהל את מה שהוא חיכה לו את הלהיט "True Colors". נכון שלא כולם היו מרוצים שלאופר בחרה לבצע אותו ביחד עם נינט, אבל האמת היא שהביצוע היה מצוין. נינט אפילו קצת גנבה לה את ההצגה.
מה אתם חשבתם על ההופעה? ספרו לנו בפייסבוק