סיומה של שנת 2013 הביאה על עולם ההיפ הופ גל מיתות מפתיע. ראשית היה זה לורד אינפומס, אחד מארבעת חברי ההרכב זוכה האוסקר (!) טריי 6 מאפיה המקוריים, שהלך לעולמו אחרי התקף לב בשנתו בגיל 40. שבוע אחרי זה מודעות האבל נערמו עם מותם של Deo B (27 בדצמבר, ראפר מבטיח מאוד ובן הקליקה של טי.איי. נורה במהלך הופעה שלו בגיל 22 בלבד), E-9 (28 בדצמבר, נורה אחרי ויכוח במספרה בניו ג'רזי בגיל 28) ו-KayO Redd (29 בדצמבר, אחיו הצעיר של וואקה פלאקה פליים, לקח את חייו בגיל 27). דם וליקר נשפך על אדמת ההיפ הופ.
אם כך, לא פלא שלז'אנר הצעיר יש אובססיה לא בריאה למוות. מגוון סיבות המוות הדי מייצג של סוף השנה מציג רק את אחת הזוויות הרבות שמאפיינות את הצעידה הבטוחה של הז'אנר בצל מוות. למעשה, בדומה להרבה דברים בהיפ הופ של היום, מדובר בתעשייה די מרשימה שמכניסה מליוני דולרים בכל שנה. אם יש לכם ספק אתם יותר ממוזמנים לבדוק את מכירות התקליטים של טופאק מאז יום מותו, וזה עוד מבלי להחשיב מרצ'נדייז.
המוות אינו זר כמובן לסגנונות מוזיקה אחרים, ועל כך יעיד מועדון 27, אבל באף ז'אנר לא תמצאו שירי זכרון, האדרת מוות והתעסקות רבה כל כך בנושא כמו בהיפ הופ. ונשוב בשנית לקדוש המעונה הפופולרי של הראפ טופאק אמורה שאקור. הנ"ל נהג להתייחס למוות באופן נרחב בשיריו, מבטא את החששות והעדרם, את תכנוניו להספיק לכבוש עולמות ואף התעסק בכתביו של ניקולו מקיאוולי וברעיונותיו בנוגע לזיוף מוות, מה שגרר תאוריות רבות ומגוחכות פחות או יותר שטענו ש"טופאק עדיין חי", הרבה לפני גלעד שליט.
בהתחשב בעובדה שאחוז המוות בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקאית גבוה בהרבה מכל אוכלוסייה אחרת בארצות הברית ובכך שהוא רק מטפס ב-20 השנים האחרונות, לא מפתיע שזה נושא שמעסיק ראפרים, שלרוב נופלים בחתך האוכלוסייה של צעירים שחורים, במקרים רבים גם משכונות שלא כדאי להסתובב בהן בלי הגנה אחרי רדת החמה. אחרי הכול, ראפ הוא בסך הכול היד על הדופק של הרחוב, והרחוב חי בפחד מוות תמידי.
הנסיבות המטרידות האלה מובילות לתופעות בעייתיות, בלשון המעטה, כגון האדרת המוות והאשליה של שליטה בו. התנהלות אנושית לחלוטין אמנם, אבל בתוך סיר הלחץ של השכונה, כזו שעשויה לגרור התנהגות חסרת אחריות במסווה של אומץ. מי שמתנהג כאילו הוא לא פוחד מהמוות צפוי באופן טבעי להתקרב אליו יותר. יכול להיות שאם ל-E-9 היו דמויות חיוביות לחיקוי, מהסוג שאומרים שרצוי להתחמק מעימות במקום להסתער לתוכו, הוא לא היה פוגש את מלאך המוות במספרה ההיא.
למעשה, זה העיקר. ההיפ הופ כבר מזמן לא מציב מראה מול המציאות הוא גם מייצר אותה במידה רבה. הכוכבים המתים, מאיזו סיבה שלא תהיה, זוכים לאהבה בלתי תלויה אחר מותם ומעמד שכולל כנפיים לבנות והילה באופן אוטומטי. רק צריך להסתובב מעט בברוקלין כדי לראות מספר בלתי מבוטל של כתובות גרפיטי שכוללות את הכיתוב R.I.P ואיור של ראפר מת. לעומת זאת, כדי למצוא קולות שדנים על כמה טיפשי מצד טופאק או ביגי להיכנס לריב שהוביל למותם, תאלצו לסרוק את פינות הרשת במסרק כינים.
אם נסתכל על ההיסטוריה של יוצרי ראפ שהלכו לעולמם, בין אם טופאק וביגי, ביג אל, סקוט לה רוק, ג'אם מאסטר ג'יי, גורו, ג'יי דילה, פרוף, או די בי ועוד עשרות אחרים, עמוסי כמות זו או אחרת של כשרון, כבר ברור שבקרוב חברי טרי 6 מאפיה, טי אי או וואקה פלאקה פליים יקליטו "שיר לזכרו". כבר לא משנה לזכרו של מי, העיקר שיהיה נוגע ללב ויספר על האדם הטהור ביותר שצעד עלי אדמות, על הפרח הקסום שנקטף לפני שלבלב או על הכישרון העצום שנמנע מהעולם. הרבה יותר קל להאדיר מישהו שכבר לא כאן כדי להוכיח אחרת.
כי כך כולנו אוהבים את האמנים שלנו צעירים וקפואים בזמן. להיפ הופ יש את מנת הג'יימס דין שלו ויותר מכך, יש לו את אלו שחולמים להיות ג'יימס דין הבא, או למות תוך כדי. בשילוב מרתק של תנאים חברתיים, תרבותיים ותקשורתיים ההיפ הופ מתייחס למוות כיעד, לא זה הבלתי נמנע אלא זה הרצוי, שמי שישכיל להגיע אליו קודם יזכה במרוץ הנצח. אף אחד לא רוצה לראות ראפר מתבגר, כך שמה שנשאר זה האיורים הזוהרים על הקיר ומגוון מצומצם של שירים שרומזים על משהו מעבר. מחלותיו של ז'אנר צעיר שחייב להשתחרר מהאובססיה הקטלנית הזו שמשפיעה עליו ועל המציאות שסביבו.
מה דעתכם ההיפ הופ מגזים עם אובססיית המוות? דברו על זה בפייסבוק