מבחן טיורינג הוא מבחן היפותטי שנועד לבדוק אינטליגנציה של מחשבים, או האם ניתן בכלל לדבר על מחשבים אינטליגנטיים. אם מפשטים אותו, המבחן הולך ככה: אם אתם יכולים לנהל שיחה יומיומית בשפה פשוטה עם מישהו, ולא להיות מודעים לכך שאותו מישהו הוא בעצם מחשב אז המחשב הזה אינטליגנטי מספיק כדי להיחשב ליצור בעל קיום ומחשבה בפני עצמו.
ומה יקרה אחרי שהמחשבים יעברו את המבחן הזה, ויהפכו לאינטליגנטיים בדיוק כמונו, אם לא הרבה יותר? עד היום, הקולנוע נתן לזה תשובה אחת חדגונית: הם יתמרדו וינסו להשמיד אותנו. יש אמנם כמה סרטים מצוינים המבוססים על הרעיון הזה, אבל הוא קצת התיישן. "היא" הוא סיפור שונה. סמנתה, אותה "היא", היא תוכנה שעוברת את מבחן טיורינג בהצטיינות יתרה ועם ניקוד בונוס. היא מערכת ממוחשבת שאין בה שמץ של דבר ממוחשב או רובוטי: להיפך, היא מדברת בקולה האנושי, הקצת צרוד והלא מושלם של סקרלט ג'והנסן. יש לה חוש הומור, היא יצירתית, היא נחמדה, יש לה דעות משלה ורצונות משלה. בעצם, סמנתה מעלה את הצורך במבחן אחר: מה יקרה אם המחשב שלכם יהיה אנושי כל כך שכבר לא תרצו לדבר עם אף אחד אחר?
"היא" זה סיפור על גבר שמתאהב במחשב. אם זה נשמע לכם כמו בדיחה, כנראה שלא הייתם בסביבה בשנים האחרונות. סביר להניח שכבר כיום אתם נמצאים בקשר עם מחשבים הרבה יותר מאשר עם בני אדם. הסרט מתרחש בעתיד הלא רחוק: הוא מציג עולם טכנולוגי שנראה דומה מאוד למה שקיים היום, עם כמה התפתחויות אמינות. אנשים עדיין מסתובבים עם טלפונים חכמים בכל מקום, אם כי עכשיו הם מדברים איתם יותר מאשר מקלידים עליהם. הממשק המקובל הוא הבנת דיבור שמזכיר את סירי מהאייפון. חברה כלשהי אפילו מציעה מערכות הפעלה המבוססות על אינטליגנציה מלאכותית אמיתית, מותאמת אישית למשתמש. תיאודור (חואקין פניקס) הוא אדם בודד שנמצא בשלבים האחרונים של גירושין, שמתקין לעצמו מערכת הפעלה כזאת. לא מדובר ברובוט, למערכת ההפעלה אין גוף או אפילו מסך: היא קיימת בענן, והוא יכול לתקשר איתה דרך המחשב האישי או הטלפון הנייד. היא קוראת לעצמה סמנתה, והיא מחבבת אותו.
וזה דווקא לא מובן מאליו שהיא מחבבת אותו. סמנתה אמנם הותאמה במיוחד עבור תיאודור, אבל היא בעלת דעה ומחשבה עצמאית, ואיש לא הכריח אותה להתאהב בו. כי זה, בעצם, מה שקורה כאן: סיפור אהבה. הקולנוע מלא בסיפורי אהבה, כל כך הרבה שהסרטים לא מרגישים שום צורך לנמק אותם. יש בחור, יש בחורה, הם נפגשים, יאדה יאדה יאדה הם אוהבים זה את זו לנצח ולא יכולים לחיות זה בלי זו. זה כל כך מקובל שברוב המקרים זה נראה אקראי לגמרי. לעומת זאת, סיפורי אהבה בין גבר לבין טלפון אין הרבה, ולכן "היא" חייב להתאמץ כדי לגרום לקשר הזה להיראות הגיוני. הוא צריך שתי דמויות אמינות, רק אחת מהן אנושית. צריך להרגיש את הכימיה בינהם, לבנות את התלות ואת הקשר ביניהם, צריך לתת לנו להרגיש שגם לנו זה היה יכול לקרות. העובדה ש"היא" עושה את כל זה ובקלילות כזאת שנראה כאילו הוא לא מתאמץ הופכת אותו לאחד מסיפורי האהבה היפים והאמינים ביותר שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, כולל כאלה שבהם אף אחד מהאוהבים לא היה מורכב מבייטים.
כדי שמשהו מכל זה יעבוד, צריך שחקן ענק באמת בתפקיד הראשי. וחואקין פניקס מתאים לתפקיד. במשך רובו המוחלט של הסרט, חואקין פניקס לבד על הבמה: המצלמה מתמקדת אך ורק בו ובפניו. אין לו אפילו מול מי או מה לעבוד - הוא הרי מדבר עם יישות ללא גוף שרק קולה נשמע. כדי להבין עד כמה הוא מדהים צריך לצפות שוב בסצינה אחת כלשהי מתוך "המאסטר", סרטו הקודם, ולראות עד כמה האדם המוטרד והפראי שהוא גילם שם אינו דומה לאיש הקטן והבודד שהוא מגלם ב"היא". סקרלט ג'והנסן שלא מופיע על המסך בשום נקודה בסרט עושה גם היא עבודה מצוינת בתפקיד קול שאפשר להתאהב בו. וזה מפתיע, בהתחשב בכך שהתלונה הנפוצה על ג'והנסן היא "היא נראית טוב, אבל יש לה קול מעצבן".
במקביל, "היא" הוא יותר מאשר סיפור אהבה רומנטי. לא רק יחסיהם של האיש והטלפון מתפתחים לאורך הסיפור, אלא גם הטכנולוגיה, והיחס של האנושות אליה. המקרה של תיאודור וסמנתה הוא לא ייחודי, מתברר; אנשים מתאהבים במערכות ההפעלה שלהם כל הזמן ולמה שזה לא יקרה? הרי אין סיבה להסתבך בכל המבוך הגיהנומי של יחסים עם בני אדם אחרים כשבבית, או בכיס, מחכה לך בן- או בת- זוג אידיאליים. את השינוי שעובר העולם מסביב אנחנו רואים לא דרך מהדורות חדשות או קריינות, אלא בפרטים קטנים ברקע; דרך הטכנולוגיה שמוצגת בעולם שמסביב, ובאמצעות שיחות והערות אגב של האנשים בסביבתו של תיאודור. ודרך אותם רמזים אנחנו רואים את החברה האנושית משתנה לנצח. זה הופך את "היא"- למרות מחסור יחסי באפקטים מיוחדים וחוסר מוחלט בחלליות וחייזרים גם לאחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שנוצרו מזה זמן רב.
ספייק ג'ונז, האיש שעבר מ"להיות ג'ון מלקוביץ'" ל"ארץ יצורי הפרא" ובדרך הצטרף ל"ג'קאס", הוא יוצר בלתי צפוי, וזה מה שטוב בו. "היא" הוא הסרט הראשון שאותו ג'ונז כתב בעצמו, ולא ברור מה לקח לו כל כך הרבה זמן. כמו הקריירה של ג'ונז, "היא" הוא בלתי צפוי: הוא לוקח את הרעיון של מה שנשמע כמו קומדיה של אדם סנדלר והופך אותו לדרמה-קומית רומנטית מקסימה לגמרי. הוא לא מסתפק בצעד הראשון, אלא ממשיך ומפתח את הרעיונות שבו בכיוונים בלתי צפויים. הוא מעלה שאלות מעניינות שעומדות להפוך לפחות תיאורטיות בעוד לא הרבה זמן. שנת 2014 רק עכשיו התחילה, אבל יש מצב שכבר מצאנו את סרט השנה.
מחכים ל"היא"? ספרו לנו בפייסבוק