מיי היקרה,
אני פונה אלייך כאיש שאכפת לו מבריאותך הנפשית. בחייך, מיי, למה לך? בשביל מה את צריכה את זה? מה יש לך לחפש בקדם אירוויזיון? ומה, לכל הרוחות, איבדת ברשות השידור? את באמת לא מבינה עם מי יש לך עסק? אז בואי ניזכר יחד.
קדחת האירוויזיון השנתית נובעת מהכמיהה לאהבה. כן, למרות שהם נוצרים, או מוסלמים, אנחנו רוצים שהאירופים יאהבו אותנו. אנחנו משתוקקים לכך שיצביעו בשבילנו. כל דוז פואה הוא כשמן בעורקינו. וכל זכייה בתחרות נותנת לנו להרגיש שאנחנו, העם היהודי הנרדף, מצא חברים חדשים. עד השנה הבאה, כמובן.
האמת שזה קצת מתיש לחזר בכל שנה על הפתחים. עוד פעם לשלוח זמר מפוחד או זמרת מבוהלת או להקה שלא קשורה לכלום, בתקווה נואשת שהפעם זה ילך. הפעם סוף סוף נצליח לקבל 8 נקודות שלמות מההולנדים שעזרו לנו בשואה ועוד 6 מהטורקים, שאולי כבר שכחו מה עשינו למרמרה. על קפריסין אין מה לדבר כמובן, כי הם ייתנו את הכל ליוונים.
אז מה את צריכה את זה, מיי? את בכלל רוקרית. השתתפת בכוכב נולד. שיחקת במחזמרים. ליווית את שלמה ארצי. ועכשיו עובדת עם אבנר חודורוב ממשינה. את באמת מעלה בדעתך שאירופה מחכה לך? שהיא רק ממתינה לכך שתעלי על הבמה עם איזו בלדה רוטטת? טוב, זה גם מה שריטה חשבה. ושירי מיימון. ואיך זה נגמר? נכון, הן הפכו לשופטות ריאליטי בערוץ 2.
זו היתה התמכרות ממבט ראשון. אסון האירוויזיון נחת עלינו לפני 41 שנה, כשאילנית, בשמלה מזעזעת של משכית, גרפה את המקום הרביעי עם "אי שם". למרבה הצער, יזהר כהן ניצח עם להיט הדיסקו "אבניבי" ב-1978 (איש בארץ לא ראה את הסוף, כי הלוויין נגמר לרשות השידור ב-1 בלילה), ו"הללויה", שיר מעצבן במיוחד, זכה כעבור שנה עם גלי עטרי וחלב ודבש (אבל ב-1980 לא אירחנו את התחרות, כי הפעם לרשות השידור נגמר גם הכסף).
כולם זוכרים את עפרה חזה עם "חי", ואת אבי טולדנו ב"הורה", ואפילו את אורנה ומשה דץ עם "כאן", שירים איומים אחד-אחד שהגיעו משום מה למקומות גבוהים, אבל מעדיפים לשכוח את הפסנתר האומלל של שרהל'ה שרון, הואלס המעיק של מוטי גלעדי ושרי צוריאל או הזיופים המחרישים של גילי וגלית. ובמיוחד את העובדה שהקדם חיסל את פסטיבלי הזמר והפזמון, שהפכו לתחרויות טראש המשלבות תלבושות בלתי נשכחות עם זמרים בלתי זכירים.
הזכייה של דנה אינטרנשיונל ב-1998 פתחה עידן חדש ואסוני אף יותר, מאחר ש"דיווה" נבחר ע"י ועדה וברשות השידור היו בטוחים שעלו על איזו נוסחה פלאית (האמת שדנה זכתה בקולות נלהבים של הקהילה הגאה ברחבי אירופה, אבל בישראל הנאורה העדיפו להתעלם). או-אז, החל שלב הניסויים בבני אדם. פעם זו ועדה, פעם זו תחרות, ופעם אחר פעם אנחנו נכשלים.
מילא שהשירים בדרך כלל מביכים, אבל גם תוצאות אין. המעט שאת יכולה לעשות, אם גמרת אומר בליבך לגמור לעצמך את הקריירה, הוא ללמוד מטעויות. למשל, אל תניפי דגלי סוריה (ל"פינג פונג" זה ממש לא עזר ב-2000). אל תבחרי להרכיב משקפי ענק (מורן מזור עפה בחצי הגמר ב-2013). ואת גם לא חייבת לשיר על שלום בעברית ובערבית (אחינעם ניני ומירה עוואד השתדלו מאד, וגמרו במקום ה-16 הלא מכובד ב-2009).
נכון שמימון רשמה הצלחה יחסית ב-2005 (מקום רביעי עם הבלדה המלוטשת "השקט שנשאר"), אבל גם היא, כפי ששמת לב, לא הצליחה לקדם את הקריירה ביבשת הנחשקת. בקיצור, לכי על מה שאת אוהבת. תני להם בראש. תהיי מי שאת. ותיהני מכל רגע. זה לא אומר שתצליחי. ממש לא. מאחורי הקלעים, ליד שולחן עגול עם פרח מעולף, תוכלי לבהות בעיניים כלות איך הקרואטים מקדמים את הסלובנים. הבולגרים מחבקים את הרומנים. והפינים נותנים לנורבגים, לרוסים, לשבדים ולכל הבלונדיניות.
חכי, זה לא ייגמר שם. למחרת תזכי לכותרת "הדמעות של מיי" בעמוד הראשון של ידיעות. חברייך להרכב יתלוננו על היהירות שלך. עדויות על בזבוז כספים במשלחת ייחשפו לפתע פתאום. בהנהלת רשות השידור (בהנחה שעדיין תהיה רשות שידור) יאשימו את השמלה שלך. ובפייסבוק יגדפו את כל האנטישמים.
שיהיה במזל.