הקאובוי הנצחי שלי: בתו של מנחם זילברמן ז"ל נפרדת

"את הבת של מנחם זילברמן?"

הנה שאלה שליוותה אותי במהלך חיי. כשהנהנתי, אף שלא תמיד נהניתי מתשומת הלב, תמיד קיבלתי בתגובה יחס של הערכה. מנחם זילברמן הוא אבי החורג, הכרתי אותו כשהייתי בת שנה וחודשיים. זו אינה ביוגרפיה, או סקירה. כבר היו כאלה מספיק ביממה האחרונה. זו הזווית האישית שלי.

בגיל שנתיים, לאחר היכרות די קצרה, הוא לקח אותי איתו להופיע ב"זהו זה", ב"מפלצת הקולנוע" וסמך עלי שלא אעשה פאדיחות. הוא סיפר לי כשגדלתי, שממש עקבתי אחרי ההוראות, אמרתי מה שצריך להגיד ממש לפי הטקסט.

בחתונתו עם אמי, הייתי על כתפי משה איש-כסית, שהיה מספיק גבוה בשביל שלא אפסיד את כל ההתרחשות.
אני בת שלוש כמעט. אנחנו יושבים אחרי הארוחה, מפוצצים, מלקטים פירורים, והיד שלו, יצור שקרא לו "רובר", כשהאמה משמשת כראש, וכל השאר כרגלי היצור, חוטפת לי את המוצץ. הייתי בגובה הבטן שלו, שהתחילה לצמוח, וכשנתקלתי בה, הייתי מבקשת סליחה כמו שלימד אותי, בצרפתית "אופ פרדון".

אני בת בערך חמש. אבא יושב איתנו הילדים, ורואה "באגס באני", בתקופה שלא היה תרגום או דיבוב, בקטע מסויים היה מתפוצץ מצחוק, אנחנו מסתכלים עליו, אבא תסביר, אבא מריץ אחורה את הקטע, מסביר לנו, היטב, עד שנבין. וכך, משפטי באגס באני היו אבני יסוד בתרבות המשפחתית שלנו. וכך, גם התחלתי להבין ולדבר אנגלית מגיל צעיר.

אבא מכין לנו אוכל גורמה. למעשה בתוקף היותו מבקר מסעדות באילת, בתקופה מסויימת אכלנו יותר במסעדות יוקרה מאשר בבית. אבל גם כשבישל לנו בבית, זה היה גורמה. מפיצות עשויות מבצק מעשה ידיו, פסטות שבעצמו גלגל וחתך, מעדנים שהיה מביא מסופרמרקטים בארצות הברית, שעדיין לא היו בארץ, ועד חלזונות וצפרדעים שלא העזתי לטעום. בשביל לאכול שניצל עם צ'יפס, היינו צריכים ללכת לחברים. בזמן הארוחות, היינו צריכים להמציא את החוק, אין מצחיקין בשעת הסעודה, כדי לא להיחנק.

אבא מתחיל להופיע במרכז ולוקח איתו את כל המשפחה בטרנזיט ואן, שיתאים לנסיעות ארוכות ומשפחתיות. הנסיעות הארוכות בדרך תל אביב אילת, היו רצופות מוזיקת דרכים אמריקאית, אריק קלפטון, הבלוז בראדרז, אלמן ברדרז. אבא שר במדוייק ועושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות: לנהוג.

אבא מסוגל לספר בדיחה על כל נושא שבעולם. רק תתנו לו. הילדים היו שוברים את הראש. דין אחי, זורק בדיחה על רמזורים. אבא חושב וחושב, אבל לא מוותר לאתגר: בסוף הוא מדגדג אותו בצירוף המילים, אדום צהוב ירוק אדום צהוב ירוק. אחי דין הולך בעקבותיו ומגיל צעיר ממציא הצגות ומונולוגים – לקהל הסבלני אחותו, וכך היינו מבלים שעות בצחוקים ובהצגות.

אני נוסעת מאחוריו על הווספה שלו, לא מאמינה שאפשר לנסוע בווספה על מדרגות. אבא אהב אופנועים, מכוניות עם גגות נפתחים, מכוניות יוקרה ואופנועי שטח. בתקופה מסויימת הוא גם כתב ביקורות על כלי רכב למגזין, וכך, כשבא לאסוף אותי מהקולג' שלי בתקופת לימודי בלונדון, הוא בא לאסוף אותי ביגואר נוצצת.

בין לוס אנג'לס לקליפורניה, לטיול לאורך קו החוף, הוא הכיר בדיוק את כל שכיות החמדה, דיבר עליהן בהתלהבות, והראה לנו דברים שלא היו עולים על דעתנו ללכת ולבדוק. שלא לדבר שבכל מקום הכיר את האוכל הכי טוב. כשבא לבקר אותי הביא לי שייקר לסלט, וקרש חיתוך מתקפל, ששופך ישר את הירקות לסלט, ומוציא קליפות של שום. הוא התגאה בקפה שהוא מכין והוא באמת הכין את הקפה הכי טוב, וחיפש את הקפה הכי טוב בכל מקום.

זכור לי מערבון, שהלואי שידעתי את שמו, שאבא הריץ בו סצנה הלוך ושוב: הקאובוי מקים את מגפי הקאובוי שלו מעל מרפסת העץ, שולף אקדח ויורה בדיוק באמצע של מטבע שהוא זורק באוויר. מישהו מציע לו קפה. הוא עונה במהירות ובמבטא דרומי:
Never turned down ' cuppa coffee in my life…""
כשנסעתי אליו ללוס אנג'לס, הוא קיבל את פני, בלימוזינה, וגם היה לו אופנוע כבד. ממש כבד, בצבע אדום. היה לו מופע שקראו לו 1340 סמ"'ק. הוא אהב כלי רכב, ולנהוג. בלוס אנג'לס הוא הגשים שתי אהבות שלו בבת אחת: להצחיק אנשים, ולנהוג. ולטייל. הוא היה איזי ריידר כזה.

מאז שאני זוכרת הוא רצה לנסוע ללוס אנג'לס, ותמיד משהו קרקע אותו לארץ. בשלב מסויים בחייו, אולי לאחר הגירושים, למעשה היה יותר חופשי להגשים את המשאלה הזו. הוא כ"כ נהנה שם, שלהסתכל על זה כעל החמצה יהיה חטא לאמת. הילדים היו אחד הדברים החשובים בחייו והוא עשה מאמצים כבירים כדי שמי מאיתנו יהיה שם איתו לתקופה כזו או אחרת, אחותי אביגיל גרה שם תקופה ארוכה, ואחי עדיין גר שם עד היום, נשוי באושר ואבא לשתי בנות יפהפיות. אז כך שהוא גם זכה להיות סבא קרוב.

אבא שלי הפך להיות האיזי ריידר שתמיד רצה להיות, ועכשיו הוא ממשיך במסע הזה הלאה. בכובע הקאובוי הנצחי. אל החופש.