מה קרה שמשוררי דור הביט פתאום הפכו לפופולריים בקרב קולנועני דור הג'יגה-בייט? בשנים האחרונות קיבלנו את "יללה" על פי אלן גינסברג, "בדרכים" על פי ג'ק קרואק, ועכשיו את "הרוג את יקיריך" עם סופר-גרופ של משוררים, הכולל את קרואק, גינסברג, וגם וויליאם בורוז כבונוס.
הפעם לא מדובר בעיבוד של יצירה שאינה ניתנת לעיבוד, אלא בהצגה של פרק מוקדם בחיי המשוררים. הארי פוטר (דניאל רדקליף) הוא יהודי צעיר שבניגוד לרצון אביו השמרן נרשם לאוניברסיטת קולומביה, בה הוא אמור ללמוד ספרות יפה. במקום זה, כמו הרבה סטודנטים בכל הדורות, פוטר הצעיר מגלה את חיי הקולג' הפראיים הכוללים התנסויות מיניות, סמים, עבירות על החוק ושירה. השער לכל אותו עולם הוא לוסיאן קאר (דיין דיהאן), סטודנט שאין לו שום עניין בלימודים, אבל יש לו עיניים כחולות ועצמות לחיים מהממות (נו, הומו. או, בעצם, אולי. קצת). הארי פוטר מתוודע גם לדמויות אחרות בקולג', בינהן וויליאם בורוז המתעניין כבר אז בהרחבת תודעה באמצעות חומרים כימיים שונים ובשירה, וג'ק קרואק, מלח.
אוקיי, אוקיי למעשה רדקליף לא באמת מגלם פה את הארי פוטר. הוא אמור להיות אלן גינסברג. אבל בחייכם זה דניאל רדקליף, מרכיב משקפי הארי פוטר, עם תספורת הארי פוטר ובגדי הארי פוטר, מסתובב בהיכלות אקדמיה מפוארים שמזכירים את הוגוורטס. ככל שיתאמץ והוא מתאמץ איך אנחנו אמורים להתייחס אליו כאל מישהו מלבד פוטר? אם מנמיכים את הווליום וטיפה מערפלים את העיניים אפשר לראות את הסצנות האינטימיות שלו עם קאר כגרסה מוסרטת של ספרות הסלאש הענפה על מה שבאמת קרה בין הארי ודראקו מאלפוי.
דיין דיהאן בתפקיד קאר הוא הדמות הבולטת מבין השניים: הוא נראה כמו התשובה של שנות האלפיים לג'יימס דין, או אולי לליאונרדו דיקפריו. דיין דיהאן הוא תרכיז של אינטנסיביות. בהופעותיו בקולנוע עד כה, כולל "כרוניקה בזמן אמת" המצוין וכן, גם החלק העלילתי התמוה ב"מטאליקה Through the Never", הוא היה בעיקר אינטנסיבי. דיהאן נועץ עיניים כמו סכינים. רוצים קנאה, הדחקה וזעם עצור? קחו אותו ותקבלו כמות שמספיקה למשפחה שלמה בתוך אריזה חסכונית.
הסיפור על הילד הטוב שבהדרגה עובר לבעוט בכל המוסכמות הקיימות אקדמיות, מיניות, תרבותיות, מה לא מסופר בהתלהבות ומשוחק עם כל הלב, אבל לא מחדש שום דבר. זה, אחרי הכל, מעין פריקוול: אנחנו אמורים לזהות את השמות המפורסמים ואת מה שיהפוך בהמשך לשורות מפורסמות, ולהבין שזה מה שעיצב את אותם אנשים מפורסמים בהמשך. כמובן, לצורך זה הסרט מניח שלצופה יש היכרות מוקדמת של הצופים עם משוררי דור הביט ועם כל הכבוד למשוררי הפרא, מה נזכרתם עכשיו? יש להם באמת כזה קהל מעריצים בימינו? הרי אפילו ההורים של מרבית הצופים כבר לא קראו את "בדרכים" במהלך מרד הנעורים הפילוסופי שלהם, אלא את "זן ואמנות אחזקת האופנוע".
ועבור צופים שלא מגיעים מראש כמעריצים, העבודה של הסרט הזה וסרטי השירה האחרים הרבה יותר קשה: הוא צריך להדביק אותנו בביט, לגרום לנו להרגיש את התשוקה הקודחת, הטירוף המשכר, הראשונית הפראית או המה-שלא-יהיה של השירה, ולתרגם אותה לקולנוע. וזה לא כל כך עובד. זה לא עבד ב"בדרכים" וגם לא כאן. זה בקושי עבד ב"ללכת שבי אחריו", ולסרט ההוא היה יתרון לא הוגן בדמות רובין וויליאמס. "הרוג את יקיריך" הוא ניסיון יפה, אבל "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" נשאר החביב עלינו בסדרה.
מה אתם חשבתם על "הרוג את יקיריך"? דברו על זה בפייסבוק