אם יש ז'אנר טלוויזיוני אחד שתאריך התפוגה שלו קצר במיוחד, הרי זה, באופן פרדוקסלי, הסיטקום המונפש. קומדיות אנימציה אמנם נוטות לשרוד שנים על גבי שנים בזכות יכולתן להישען על קהל קטן ומסור והעובדה שגיבוריהן לא מזדקנים, אבל לרלוונטיות התרבותית שלהן יש כושר עמידות של גביע קוטג' ולראייה גורלן של סדרות כמו "משפחת סימפסון", "איש משפחה" או "סאות' פארק", שזקנתן המביישת כבר ארוכה בהרבה מהנעורים עתירי החסד. זה לא הופך את הסדרות הללו לנחותות בצורה כלשהי, אבל זה כן אומר משהו על הטבע שלהן: מאז בואה לעולם של "משפחת סימפסון", קומדיות אנימציה הן המקום שאליו הטלוויזיה הולכת כשהיא רוצה להמציא את עצמה מחדש, מקום לבחינה של, ומשחק עם, מוסכמות של הז'אנר. הבעיה היא שכשהמוסכות החדשות מוטמעות בסדרות מיינסטרים (למשל הגגים המודבקים של "איש משפחה", שכבר הפכו לנחלת הכלל), הסדרות שהולידו אותן מרגישות פתאום הרבה פחות נחוצות; מצד שני, אם תופסים אותן ברגע הנכון, סדרות כאלה יכולות להיות הדבר הכי חתרני, ניסיוני ומקורי שיש לטלוויזיה האמריקאית להציע. עכשיו הוא הרגע הנכון של "ריק ומורטי".
"ריק ומורטי" היא הפרויקט החדש של דן הרמון המוח מאחורי "קומיוניטי", ולפיכך איש שיודע דבר או שניים על משחק עם גבולות המדיום אותו יצר עבור רשת Adult Swim, ביחד עם אמן הקול ג'סטין רוילנד, שגם מדובב את מרבית הדמויות הראשיות. זוהי סדרה עם נקודת מוצא פשוטה: ילד קטן וספק-רפה-שכל יוצא ביחד עם סבו, מדען מטורף ושתיין, להרפתקאות ביקומים מקבילים, וביחד הם מצילים את העולם ואת עצמם מדי שבוע. לכאורה, לא משהו שלא ראינו כבר בצורה כזאת או אחרת בעשרות סדרות אחרות; אבל הרמון ורוילנד הפכו את הפרמיס הבסיסי הזה למגרש משחקים די מופלא, עליו הם בונים עלילות מדע בדיוני מרשימות ומצחיקות בטירוף, משלבים בצורה מקסימה השפעות של "דוקטור הו", "בחזרה לעתיד", "מדריך הטמפיסט לגלקסיה", "אדוונצ'ר טיים" ו"פיוצ'רמה", ועל הדרך הולכים למחוזות טלוויזיוניים חדשניים ומפתיעים לגמרי.
קחו לדוגמה את הפארודיות: זאת כבר קונבנציה ז'אנרית מקובלת שסדרות אנימציה מקדישות פרקים שלמים לפסטיש של סרטי קולנוע פופולאריים הרמון עצמו שכלל את הקונבנציה הזאת לדרגות חדשות של עידון ב"קומיוניטי" המצולמת דווקא אבל "ריק ומורטי" היא אולי הסדרה הראשונה שבאופן עקבי מייצרת פארודיות על שתי יצירות בו זמנית. כלומר, פארודיה שהיא גם מש אפ. באחד הפרקים, למשל, מורטי עובר כיווץ ונשלח אל תוך גוף של הומלס (רפרנס ברור ל"Fantastic Voyage") רק כדי לגלות שבתוך גופו של ההומלס נבנה פארק שעשועים / גן חיות שהמוצגים בו הם אברים וחומרים חיוניים בגוף (פארודיה היסטרית על "פארק היורה"); בפרק אחר, ריק ומורטי צוללים אל תוך החלום של המורה של מורטי כדי לגרום לו לחלק ציונים יותר טובים (פארודיה על "ההתחלה" של כריסטופר נולאן), אבל בתוך אחד הסיוטים שלו הם פוגשים דמות דמוית פרדי קרוגר, ואז צוללים אל תוך הסיוט של הדמות ולומדים להכיר את עולמה הפנימי.
אבל הדבר המעניין עוד יותר הוא שבחלק מהמקרים, הפארודיה של "ריק ומורטי" מצליחה לנצל את נקודת המוצא של מושאה בצורה הרבה יותר מעניינת מהמקור ולעתים אפילו לא צריך להכיר את המקור כדי ליהנות מהפארודיה. הפרק שנזכר, למשל, כולל תובנות פסיכולוגיות ואנושיות אמיצות בהרבה מהמותחן המקושקש של נולאן (או כמו שריק אומר, "אם זה מטומטם אז גם הסרט שכולם הכי אוהבים מטומטם!"). וזה הקסם האמיתי של "ריק ומורטי": בניגוד לנהוג ברוב הסדרות המצוירות למבוגרים של ימינו, ולמרות שהסדרה לגמרי מודעת וסלף-רפרנציאלית, הפסיכולוגיה של הדמויות בה משכנעת ומשחקת תפקיד מרכזי.
זו סדרה על בני אדם, ולכן מערכת היחסים בין ריק האלכוהוליסט ומורטי האומלל אמנם דיספונקציונלית להחריד, אבל גם עשירה באבחנות, מלאה באהבה ולא מוקרבת על ידי היוצרים לטובת גגים זולים. גם כשדמויות ארעיות מגיחות לתפקידי אורח קטנים בין אם אלה חייזרים עם שש ידיים או יצורים מהונדסים שכל מטרת קיומם היא לפתור בעיות לבני אנוש יש להן עולם פנימי עשיר, לא צפוי ובעיקר ספציפי מאוד.
השילוב בין הספציפיות האנושית בכתיבה, שאף פעם לא בורחת לשטאנצים טלוויזיוניים מן המוכן, לבין הניסיונות הצורניים, הופכת את "ריק ומורטי" לסדרה שאין לה ממש מקבילה בנוף העכשווי. בינתיים, לפחות. חמישה פרקים לתוך העונה הראשונה ולפני שנרכשה לשידור בישראל זוהי נכון לעכשיו הסדרה החדשה הכי טובה ומרעננת על המסך בארצות הברית (טוב, ביחד עם "בלש אמיתי" כמובן). כדאי לתפוס אותה מהר בכל זאת, התוקף שלה עוד עלול לפוג.
מה אתם חושבים על "ריק ומורטי"? ספרו לנו בפייסבוק