לכל תעשיית קולנוע לאומית יש את הפנים הכמעט רשמיות שלה. בישראל זה משה איבגי, בצרפת ז'ראר דפרדייה ובאיטליה טוני סרביליו. אמנם הוא החל את דרכו באופרה ובתיאטרון והחל לככב בקולנוע רק בתחילת שנות האלפיים, כשהיה כבר בן יותר מארבעים, אך ההצתה המאוחרת לא הפריעה לו להפוך לשחקן המוערך והאהוב מבין בני דורו בארץ המגף.
וכך, יכולנו לראות את סרביליו כמעט בכל סרט איטלקי שהוקרן בארץ בשנים האחרונות למשל "יחי ההבדל הקטן" "גומורה" ו"הנערה ליד האגם". נוסף לכך, הוא כיכב בכל אחד ואחד מן העבודות שביים בן עמו פאולו סורנטינו בארצו מ"One Man Up", שפרץ לשניהם את הדרך בתחילת העשור הקודם, ועד "יפה לנצח", שהגיע לאולמות בסוף השבוע האחרון כשבאמתחתו זכייה בגלובוס הזהב לסרט בשפה זרה ומועמדות לאוסקר בקטגוריה דומה.
זה כבר שיתוף הפעולה החמישי של סורנטינו וסרביליו, אבל ייתכן שהפעם השחקן עשה בו את תפקיד חייו כסופר מזדקן שמעולם לא הצליח לעבור את מחסום הספר השני, ותחת זאת מעדיף לבלות את זמנו בשיטוטים חסרי משמעות ברומא, על כל נפלאותיה וקללותיה. הקרנת הבכורה של "יפה לנצח" התקיימה לפני כתשעה חודשים במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ובסופה קיבל הכוכב הוותיק תשואות כה רמות, שהיה ברור כבר אז כי התצוגה שלו הולכת להיכנס לפנתיאון.
עם זאת, למפגש עמי ועם קבוצת עיתונאים מרחבי אירופה שמתקיים לאחר הפרמיירה, מגיע סרביליו כשהוא נראה מוטרד ביותר. "יש לי בעיה, אני מצטער", הוא מסביר באמצעות המתורגמנית שבצידו. "אני חייב לתפוס טיסה עוד מעט כדי להגיע לאיטליה בזמן. יש הערב אופרה שאני מביים. אבל אעשה את המיטב כדי לענות על השאלות כמו שצריך".
השאלה הראשונה מובנית מאליה אתה וסורנטינו ביססתם סופית את מעמדכם כאחד מצמדי הבמאי-שחקן המרשימים בעולם הקולנוע. איך היית מגדיר את היחסים ביניכם?
"פאולו הוא לא במאי, ואני לא שחקן. פאולו הוא האח הקטן שלי, ואני האח הגדול שלו. אנחנו משפחה. את הסרט הקודם שלו, 'זה בוודאי המקום', הוא עשה באמריקה בלעדיי, וכשסיים אותו התקשר אליי ואמר לי 'אני חוזר הביתה'. מבחינתי ומבחינתו, העבודה המשותפת זה הבית, וכשהוא כותב תסריטים באיטלקית, הוא תמיד מדמיין אותי בראשו כשהוא מעצב את הדמות הראשית".
האם האמון ביניכם כל כך עיוור שאתה מקבל כל הצעה של אפילו בלי לקרוא את התסריט?
"אני סומך עליו במאה אחוז כמובן, ועדיין בחיים לא אקבל שום תפקיד בלי לעבור על התסריט קודם לכן, לא משנה מה. מובן שזה כך גם עם תסריטים שבמאים אחרים שולחים לי. בגלל הניסיון שלי מעולם הבמה, אני מיומן בהערכת טקסטים ואני יודע לאמוד את האיכויות הדרמטיות שלהם ואת האיכות של הדמות שנכתבה לי. אני רוצה שהדמות שלי תהיה חזקה, ושיהיה לה ערך אוניברסלי. אני אף פעם לא טועה בהחלטות שלי. באיטליה יודעים כבר שאני תמיד בוחר כהלכה את התסריטים, ותמיד מהסיבות הנכונות. אין בי בצע כסף, ולכן גם מעולם לא עשיתי סדרות טלוויזיה".
סרביליו עוצר את שטף הדברים כדי להדליק סיגר, ומתגאה כי הוא מעשן את הטובה בתוצרת שיש לאיטליה להציע. מיד לאחר כן מבהיר השחקן שבכך מסתכמת הנהנתנות שלו, ומדגיש שאין שום דמיון בינו לגיבור ההדוניסט בגילומו. "חיי הזוהר הללו לא מושכים אותי", הוא אומר. "לא חייתי ולו דקה אחת כמוהו. מעולם לא הייתי באף מסיבה נוצצת מהסוג שהוא מבלה בהן. אני גם בכלל לא חי ברומא, ולמעשה אני לא חי באף עיר גדולה. אני גר בעיירה 20 קילומטר מנאפולי, וטוב לי כך. מה שרואים על המסך זה פרי דמיון, לא שיקוף של המציאות שלי".
אבל בכל זאת, מעבר לממד הנהנתני וההדוניסטי, האם לא מצאת את עצמך ולו באחד מן המצבים שבהם עומד הגיבור בסרט?
"זה כן קרה לי. למשל, יש את הסצינה שבה הוא יושב עם מישהי מתחסדת וצבועה, ואז קורע את המסיכה מעל פרצופה. גם לי יצא לבלות בחברת אנשים שהתיימרו לסמל את הערכים המוסריים הנעלים ביותר, ומשום מה ראו בעצמם רול-מודלים לכולנו".
וגם אתה לגלגת עליהם באופן בוטה, כמו שהגיבור עושה?
"לגלגתי עליהם באופן עוד יותר בוטה ממנו!".
סרט הפתיחה של הפסטיבל היה "גטסבי הגדול" ורבים משווים את הגיבור שלו לגיבור שאתה מגלם אצל סורנטינו.
"זה לא נכון, הם שונים לגמרי. הדמות שאני מגלם מונעת מן השאיפה ללכת לאיבוד, אצל גטסבי זה הפוך. אני באמת לא חושב שיש קשר. אולי בעצם יש נקודת דמיון אחד: שניהם ספוגים במלנכוליה בשל כל ההזדמנויות שפספסו בחייהם".
בהקשר זה, של ניצול ופספוס החיים, מה היחס שלך למושג הלטיני "קרפה דיאם" (לתפוס את הרגע)?
"אפשר לפרש אותו בשני מובנים. 'קרפה דיאם' יכול לומר שאתה צריך לקחת את הצ'אנסים שהחיים מגלגלים לפתחך, ברוח צלולה ובאנרגיה חיובית, ועם הפרשנות הזו אין לי בעיה. אבל אם בדומה לגיבור הסרט, אתה חושב שהמשמעות של 'קרפה דיאם' היא להיות כפייתי ונוירוטי כלפי ההווה ובכלל לא לחשוב על העתיד, אז אני שולל את הגישה הזו".
חוץ מן ההשוואה ל"גטסבי הגדול", כמעט בכל התגובות לאחר הפרמיירה השוו את "יפה לנצח" לסרטים של פליני.
"גם כאן אני חושב שיש הבדל. פליני הסתכל על הדברים ביד רכה ועדינה, אבל אצל סורנטינו זה לא כך. אני תמיד אומר שפליני הסתכל בנופים של רומא כשהוא נשען על מעקה, אבל לפאולו כבר לא היה את המשענת הזו, והוא מתאר את העיר ואת החברה תוך כדי נפילה במדרגות. פליני, בלי חלילה לפגוע בכבודו, נישא על גלי האופוריה שהיתה באיטליה בשנות השישים. פאולו כבר נולד באווירה אחרת. הנימה שלו מלנכולית. הוא מדבר על כל מה שאיבדנו".
מה אתה חושב שאיבדתם, באיטליה?
"פיתחנו יחס קל דעת ליופי שמסביבנו, גילינו כלפיו אדישות, הרסנו אותו, חירבנו את המורשת שלנו. 90 אחוז מפלאי הארכיטקטורה העולמיים נמצאים אצלנו ובמקום לנהוג בהם כהלכה ולנצל את מה שהם יכולים לעשות בשבילנו, בזבזנו אותם לגמרי".
נוסף לביקורת של הסרט על החברה האיטלקית יש בו גם ביקורת על החברה המודרנית בכלל למשל האובססיה שלה לדימויים של יופי מושלם והנכונות שלה לעשות הכל כדי להשיג אותו. איך אתה מרגיש ביחס לפוטשופ, ניתוחים פלסטיים וכדומה?
"יש לי אשה, והיא מעולם לא עשתה ניתוח, ואף פעם לא תעשה. אני אוהב נשים שלא עושות את זה, ולא אוהב נשים שכן שמות בוטוקס או מנתחות את הפנים ואת שאר האיברים. בעיני, זה דווקא יפה לחזות כיצד הזמן רושם את עצמו על גופו של אדם. זה נהדר להסתכל בפנים של בן אדם ולראות בהם את כל השנים שחלפו. כל הרעיון הזה של יופי מושלם ונצחי, זה סתם אשליה, זה לא אמיתי. לכן אין לי פאה. כל אחד צריך לקבל את עצמו כמו שהוא, ואני גאה בשיער הלבן שלי".