לעמוד הקאסט
ל"פופ לוק", אחיו של "החיים בלופ"
דברו על "החיים בלופ" בפייסבוק שלנו
שמונה שנים עברו מאז שהתחלתי לכתוב למדורי לילה ומוזיקה מקומיים. תשע שנים מאז שהתחלתי ליצור ולהוציא לאור מוזיקה מקורית משלי, ובדיוק עשור מאז שהתחלתי לתקלט. למרות כל ההזדמנויות בבמות שהיו לרשותי, אפילו כאן, במשך השנתיים שבהן אני כותב את הטור הזה, נמנעתי בחירוף נפש מלכתוב או לציין כל דבר שקשור למסיבות שהפקתי, מוזיקה שיצרתי או אירועים שלקחתי בהם חלק. אבל היום, לשם שינוי ובאופן חד פעמי, אני חורג ממנהגי.
בהתרגשות מהולה בעצב, אני נפרד בסוף השבוע הזה ממתחם שבמשך שישה חודשים שימש לי בית הרבה יותר מהדירה שאני גר בה. הוא כמעט ולא אוזכר בעיתונות, פעל רשמית רק יומיים בשבוע והיה ידוע רק לקומץ חברים קרובים ועוברי אורח. החדר החשוך בלילינבלום 17, האח המופרע של בר השסק, הילד הממזר שהיה גם שלי, מוסר כעת את נשמתו לקבלן.
תוך התנצלות כנה על ניגוד האינטרסים, החיים בלופ מצדיע ונפרד.
(סט סגירה של עבדכם הנאמן אחרי די.ג'יי דיפ, נובמבר 2013, רסק)
במבט לאחור, אני מודה שהפתעתי גם אותי. אני, דור שני לקלאבינג עברי, שהתחנכתי על "לא מה שהיה פעם" ו"לרקוד עם דמעות בעיניים", שנכחתי ביותר מסיבות סגירה מאשר חגיגות פעילות סדירה, שביליתי בחניונים לא חוקיים יותר מאשר במועדונים באישור העירייה, איכשהו הסכמתי להשתתף בדבר שמאז ומתמיד דאגתי לפסול על הסף: שותפות בהקמת מועדון המוקדש למוזיקה אלקטרונית בתל אביב. הסיבה שהסכמתי היא הסיבה הנצחית והפשוטה מכולן: שאר החברים שלי כבר שם. במקרה האישי שלי, הידיעה שהפרויקט הינו זמני וקצר טווח שוות ערך לא פחות לסיבה הקודמת להצטרפות למיזם.
מזל גדול שאת האחריות הביורוקרטית והתמיכה הלוגיסטית קיבלנו מאת האחראים הרשמיים לפרויקט, צוות השסק. לנו, צוות הרסק, נותר רק להפעיל את המקום ולקדם את האג'נדה המוזיקלית שכבר רקמנו קודם לכן במסגרת הפעילות של סימביוזיס ואבדון צמד הליינים שהיוו את פעילותו המרכזית של הרסק. עכשיו, כשאפשר, זאת אולי הזדמנות טובה לנסות ולהבהיר אחת ולתמיד את ההבדל בין השניים:
סימביוזיס הוא פרי יצירתם של אור מגל וג'וי עוד מימי עבודתם במועדון הבלוק. התמהיל המוזיקלי מתבסס על הציר הנע בין דאבסטפ לטכנו בעיקר על פי הנוסח הבריטי (Ben UFO, October, Trevino). אבדון המשותף גם לאנוכי ודניאל פרנקל, מוקדש אך ורק לטכנו, בדגש על הפן הנוקשה והאפל שבו (Steve Rachmad, Truncate, Abdulla Rashim).
אם בשל החברות של כולנו או העיקרון המוזיקלי החופף, למרות הניסיון העיקש להפריד בין שתי הקבוצות, קרה שאבדון וסימביוזיס נפגשו. באורח פלא, בסבירות שלא באמת תיתכן, סדרה של נסיבות משונות במסגרת אותו מפגש הפכה למיתולוגית עבור הרסק, אך בעיקר עבור מפעיליו.
פרשת שיפטד
גיא אלכסנדר, המוכר יותר בתור שיפטד, הוא בן טיפוחיו של אגדת הטכנו המנצ'סטרית לוק סלייטר. מאז שהפציע לתודעה עולמית ב-2011, הוא הוכתר מידית כאחד הקולות הבולטים בגל כשרונות הטכנו המתחדש של בריטניה. מדובר ביוצר אדיר ותקליטן מוכשר לא פחות. בחודש יוני שעבר, הוא אמור היה להשתתף במסיבת סימביוזיס במועדון הבלוק. הוא הוזנק למשימה רק יום קודם לכן, כמחליף ללוסי שהחליט להבריז, בטענה שהוא חולה. לילה קודם הוא נראה מתקרחן יתר על המידה על העמדה בבויילר רום עם ספידי ג'יי. שיפטד, שהוזנק כמחליף ללוסי, אמור היה לתקלט במקומו בבלוק. אבל מצא את עצמו באופן טרגי תקוע בירדן. הוא נחת בתל אביב רק בוקר למחרת, וסימביוזיס נותרו עם די.ג'יי אדיר מחו"ל, אך ללא מועדון לארח בו. בצעד נועז, ילדותי וחסר עכבות, הוחלט להקים מסיבת חברים מאולתרת עם שיפטד בסלון. אותו לילה קסום, סהרורי ומופרך, בו אחד מהתקליטנים הלוהטים בעולם מופיע מול קומץ חברים הפך לחזון. כי מאותו רגע רצינו לראשונה שלנו, לחברים שלנו ולחברים של החברים שלנו יהיה סלון אינטימי חשוך כזה בדיוק, לפרוק בו את העול.
ה-1 בנובמבר היה אמור להיות ליל סגירתו המקורי של הרסק. מאחר ושיפטד הוא נקודת המפגש המוזיקלית בין סימביוזיס לאבדון, וזה שבזכותו בכלל נרקם בליבנו הרעיון למועדון, הוא הוחזר ארצה בשנית, בשביל ההזדמנות הראויה לתקלט כאן בחלל טיפה גדול יותר מסלון. כבר בתחילת אותה מסיבה, כשגילינו שנצטרך לשרוד את הערב בחושך מוחלט, מאחר ופיוז התאורה נשרף, ידענו שיהיה זה עוד ערב בו שיפטד מביא לנו בשורה. שעתיים וחצי אל תוך קלחת הטכנו החומצית בניצוחו של האורח, שיפטד החל להתפתל מכאבים וביקש שאחליף אותו לרגע בעמדה. הוא מעולם לא חזר. לקראת בוקר, בעודי עוד מלהטט בין מוזיקה שחציה שלי וחציה מהנרתיק ששיפטד הותיר בעמדה, פתאום, בין רגע, מרצדות על קירות המועדון אלומות אור מרהיבות ממקור לא מוגדר. מסתבר שבזמן המסיבה, בחשיכה מוחלטת, התקין פליקס הופרמן (חבר קולקטיב התאורה הברלינאי ליכטפיראטן ויקיר השסק), צמד מקרני וידאו, ככה סתם, על דעת עצמו.
עד אותו לילה, מעולם בחיי באף הזדמנות, באף מועדון לא שמעתי קול מוזר כל כך של קהל שואג. לא היה זה פרץ שמחה ולא שריקות של בליין אוהד. היו אלה צרחות מחרישות אוזניים, כמו אנקות כאב. כאילו מקהלה שלמה מקוננת יחד על מותה של אם.
מלבד עניין האנקות, אין ספק שכאן טמונים גדולתו וייחודו של הרסק. חלל מופשט, נטול אמצעים, בו כל עובר אורח מזדמן יכול למצוא את עצמו מפעיל תאורה, מחליף את הדי.ג'יי, אוסף מהרצפה כוסות או כותב הגיגים על קירות השירותים. כי בסופו של יום, למרות חתך הגילאים הרחב שבו, הרסק הותיר אצל רובנו את אותה תחושה עיקרית: הנה בית, ואין בו הורים. הנה המקום שבו הווליום תמיד גבוה והשירותים תמיד מלוכלכים; מקום בו מתקיימות המסיבות בהן מותר לעשן, לצלם או לשבור קיר; מקום בו יש אמבטיה במקום כיור והדי.ג'יי מופיע בגובה הרצפה, רק סנטימטר מהיכן שאתה עומד.
הרסק לא המציא שום דבר ולא היה בכוונתו לחנך או לשנות סדרי עולם. מבחינתי, מעבר להיותו מתנת פרידה לבלייני השסק, הוא שימש בעיקר כמחווה. הסופהביט, הצפה וקפה ברזילי הם המוקדים העיקריים לבני דורנו, שהניחו יסודות, הצילו אותנו מעצמנו והיוו השראה גדולה.
להם מגיעה התודה הגדולה מכולן.
תודה לכל האורחים הנפלאים שהופיעו ברסק: John Osborn, Truncate, Ed Davenport, Darko Esser, Bleaching Agent, October, Pariah, Anthony Parasole, Shifted, Psyk, DJ Deep, Spencer Parker, Inigo Kennedy, Mike Dehnert.
תודה ענקית גם לכל 58 הדי.ג'ייז המקומיים, וכמובן, כמה תודות אישיות לנועה רותם, יעל מירומי, דנה ורועי, ואדים ומקס, מאי שור, עומר אוחנה, אושרי KO, פליקס הופרמן, נועה-לי בנימיני ונועה גולן.