איש אחד חכם אמר פעם, "לעולם אל תסתבך במלחמה יבשתית באסיה". האמריקאים לא למדו את הכלל הזה. ב-2005, ארבעה נחתי צבא ארה"ב יצאו למשימת חיסול של מנהיג טליבאן בהררי אפגניסטן. בעוד הם יושבים במארב, הם התגלו במקרה על ידי קבוצת רועי צאן מתושבי המקום. הנחתים היו יכולים להרוג את האזרחים במקום, אבל העדיפו לתת להם ללכת; אותם רועים מיהרו אל הכפר הסמוך, הזעיקו את כל הטאליבאנים ברדיוס של קילומטרים, וארבעת האמריקאים מצאו את עצמם במצור מול מה שנראה כמו אינסוף חיילי טליבאן חמושים. לא נספר איך זה נגמר, אבל שם הסרט עשוי לספק רמז כלשהו.
מוזר. התקציר הזה נשמע כמו עיבוד לקולנוע של סיפור ששמענו עוד בגן לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל הסיפור על לוחמי הל"ה. הכל אותו הדבר: קבוצת לוחמים, רועה ערבי, הדילמה האם להרוג אותו, הבחירה באפשרות האנושית יותר, ותשלום המחיר על כך. ובכל זאת הסרט לא מבוסס על המקרה הזה, אלא על סיפור אמיתי שקרה לקבוצת נחתים אמריקאים ב-2005. האמריקאים גונבים לנו את סיפורי הגבורה? מכיוון שאף אחד משני הסיפורים האלה לא באמת נאמן לחלוטין למציאות (מבלי להפחית, כמובן, דבר מכבודם או מקורבנם של הגיבורים בשני הסיפורים), אולי יש הסבר אחר: אולי לכל צבא יש סיפור כזה משלו. גירסה של סיפור ההקרבה והגבורה הזה צצה בכל פעם מחדש מכיוון שהסיפור הזה שימושי. הוא מציג את הצבא שלנו (ולא משנה מי ה"אנחנו" בסיפור הזה), כצבא המוסרי ביותר בעולם, אבל מתחת לזה, עבור החייל בשטח לסיפורים האלה יש מוסר השכל ברור וחד משמעי: כשאתם יוצאים למלחמה תשאירו את המוסר בבית, אחרת תגמרו כמו הלוחמים ההם גיבורים, אציליים ומתים. מי שמרחם מתפגר.
ובאמת, "השורד האחרון" נראה כמו סרט מורשת-קרב להקרנה בפני תלמידים בימי זיכרון אמריקאים. הסרט ממוקד במשימה: החיילים - כולם מגולמים על ידי שחקנים ידועים למדי: מארק וולברג, טיילור קיטש, אמיל הירש ובן פוסטר - מוצגים, עם מנה ייצוגית של איפיון לכל אחד מהם (יש להם חברות שמחכות להם בבית). המשימה מתחילה, היא מסתבכת, ואז - רצף ארוך מאוד של יריות. חלק גדול מהסרט הוא מה שניתן לכנות סצינת אקשן ארוכה מאוד אחת, אם כי קצת לא נעים לקרוא להתרחשות "אקשן", כאילו אנחנו כאן בשביל הכיף. גיהנום הוא תיאור טוב יותר. הנחתים תקועים באזור הררי, בלי הרבה תקווה לחילוץ, ומוקפים באויבים שיורים עליהם מכל עבר; ההרגשה היא לא של אינדיאנה ג'ונס ששלומו מובטח, ויותר כאילו הלך עלינו, הכל אבוד וכל מה שאפשר לעשות הוא רק לדחות את הקץ כמה שאפשר. מה שדי נכון.
ובכל זאת, מבחינות אחרות הארבעה דווקא מזכירים גיבורי אקשן אופייניים, מה שמקשה על הניסיון לקחת את הסרט ברצינות מלאה כסיפור אשכרה-ככה-זה-היה אמיתי. למשל: כמו בכל ג'יימס בונד או קול אוף דיוטי, כשמדובר ברעים החוק הוא כדור אחד, הרוג אחד. כל ירייה הורגת מידית. הטובים, לעומת זאת, סופגים כדור אחרי כדור ופציעה אחרי פציעה, וזה גורם רק להורדה של 5% במד החיים שלהם. שוב ושוב הם צונחים מגבהים עצומים ומתרסקים על הסלעים למטה (לפעלולנים מגיע אוסקר). קשה להאמין שאחרי נפילה אחת כזאת מישהו מהם עוד היה מסוגל ללכת, ובכל זאת, הנה הם שוב, קמים ויורים.
ברגעים אחרים הסרט מזכיר אימה מז'אנר "פורנו העינויים". הוא מפגין מין התענגות משונה על הסבל של חיילינו: משתהה על פציעות מזוויעות ומקפיד שלא נפספס אף עצם שבורה. למה, בעצם? מה הקטע? באיזה אופן לראות אנשים טובים סובלים קשות ומתים נחשב לבידור? ייתכן שהכוונה היתה המחשבה הנוצרית שהופכת כל מעונה לקדוש: ככל שהגיבורים סובלים יותר כך הם טובים יותר וראויים יותר להערצה, ולכן אתם הולכים לראות בדיוק ובמפורש כמה הם סובלים, כדי שתעריצו אותם כמו שצריך. ואם המסר היה עדין מדי, אל תדאגו, תקבלו בסוף הסרט מונטאז' ארוך של תמונות האנשים שעליהם מבוסס הסרט, לצלילי שיר על גיבורים.
כשעוסקים בהנצחה לא מערבים פוליטיקה או שואלים שאלות קשות. הנה כמה שאלות כאלה: למה בעצם "אנחנו" באפגניסטן בכלל? למה כל האנשים האלה רוצים להרוג אותנו ואנחנו רוצים להרוג אותם? תזכירו לנו, כל המוות הזה, למה זה נועד בעצם? כל אלה עניינים שהסרט לא מתייחס אליהם בשום צורה, רמה ואופן. נקודת המוצא והסיום היא שאנחנו הטובים והם הרעים, וטוב למות אם הרגת בדרך כמה שיותר מהם. "השורד האחרון" הוא סרט מלא באקשן, ובכל זאת ריק. הוא לא כיף, הוא לא אומר שום דבר מעניין, הוא רק רוצה להעריך את חיילינו האמיצים. הקהל מתבקש לשבת.
האם תצפו ב"השורד האחרון"? ספרו לנו בפייסבוק