לפני שמונה שנים השבוע הלך לעולמו אחד מהמוחות המורכבים, המבריקים והמוזיקליים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית. ג'יי דילה, שגם היה חוגג השבוע יום הולדת 40 לולא נכנע למחלת הזאבת, אמנם זוכה למעמד של אגדה מאז מותו המוקדם, אך נדמה שבגלל שליבו בחר דווקא בהיפ הופ ככלי להבעת כשרונו העצום, עוד לא הפך לשם מוכר בכל בית. אבל המורשת שלו דווקא כן מוכרת בכל בית, גם אם לא בשמה: קנייה ווסט, פארל וויליאמס, הרוטס ועוד רבים וטובים מצהירים על כך שהבחור הצנום מדטרויט הספיק להפוך ב-32 שנותיו להשפעה המרכזית ביותר על המוזיקה שלהם. אם זה נשמע לכם מוגזם, אולי כדאי לנסות להבין את החשיבות של דילה באותה הדרך שבה הוא אהב את הביטים שלו: במנות קטנות.
הסמפול
נתחיל ממש מאיפה שדילה היה מתחיל בבניית הביטים המורכבים שלו: כמו אותם חפרני תקליטים, די.ג'ייז שמדפדפים במהירות אין קץ בין ארגזים מאובקים במטרה למצוא את היהלום בין כל הפחם, גם דילה הקיף עצמו בעיגולים שחורים, אותם היה סוחב למרתף ביתו שם הפיק את כל קטעיו מהצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה (לרוב מבלי לצאת לאכול דבר חוץ מכמה דונאטס, שעל שמם קרא לאלבומו החשוב ביותר).
ישנן דוגמאות נהדרות ליכולת הסמפול הנדירה והחדשנית שהיתה לדילה, אבל נדמה שאורו זוהר בשיאו כשמעמידים את היצירה שלו אל מול קלאסיקות היפ הופ קודמות. השיר "Footsteps in the Dark" של האחים אייזלי כבר סומפל בעבר בתקופת השיא של החוף המערבי, בדגש על השיר המצליח של אייס קיוב "Today Was a Good Day". דילה לקח את הטראק המקורי, סלואו ג'אם מתקתק ומקסים של האחים, והפך את קרביו פעמיים. לראשונה עשה זאת ב-2005 עבור הרכב הבית שלו סלאם ווילג', בשיר "Call Me", ובשנית באלבום הפוסטמורטם שלו, בקטע שכנראה מבטא הכי טוב את המורשת המוזיקלית שלו "Won't Do".
האופן שבו השתמש דילה פעמיים באותו השיר, שכבר סומפל בעבר כמעט במלואו, תוך כדי שהוא מנצל אותו לשני שירים שונים לחלוטין סגנונית, הוא העדות הטובה ביותר לעולמו המטורף. לקחת שיר שכבר סימפלת את ליבתו בגאונות לטראק מעודן ומענג, לאסוף רק את פיסת התופים מההתחלה ולהאיץ את הסימפול ולהפוך אותו לטראק מחוספס זה דילה.
התופים
מה שמוביל אותנו למהלך הקסם הבא של דילה. לא היה ועד היום אין עוד מפיק שיודע לטפל בתופים באופן מבריק ממנו. הוא ידע לכופף, לרופף ולאנפף את המקצבים באופן כל כך ייחודי עד שאף ביט שלו לא נשמע דומה לקודמו. תבניות מקצבים נשברות היו מנת חלקו היומית, ובתור בן אדם ששמע אינספור תקליטים, הוא עדיין מצא דרך להתחמק מלהישמע כמוהם.
קווסטלאב, מתופף בחסד לכשעצמו, סיפר שבניגוד לרוב המפיקים דילה נהג לסמפל הרבה יותר מארבע תיבות. הוא אסף מגוון חלקים מהשיר במבנה שנראה בלתי אפשרי לסידור וחיבר אותם יחדיו באמצעות מקצבים שנשמעים כמקטע רציף וסותר כאחד. הביט תמיד נכנס רגע באיחור, ונשאר מדויק להפליא עד התיבה האחרונה.
הראפרים
העדות המרשימה ביותר על דילה כמפיק היא כנראה הראפרים שאיתם עבד, ויותר מכך, הקסם שהוציא מהם. דילה נודע אמנם בעיקר כמפיק של מפיקים, אבל כשלחורז מילים מוכשר היה את המזל לעבוד עם קוסם הביטים, הוא נאלץ להביא לשולחן את כל כישוריו כדי להתעלות. כשעבד עם חברי ההרכב העצום The Pharcyde על אלבומם השני, הוא למד מהיכולת של הראפרים לשלב בין ראפ למלודיה והפך אותה לסימן ההיכר המוזיקלי שלו בכל מה שנוגע לביטים. להם הפיק כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההיפ הופ כבר בגיל 21, ומשם רק הביט קדימה.
את טביעת האצבע הנדירה הזו הביא איתו לעבודה עם אגדות כמו קיו-טיפ, קומון, באסטה ריימז, דה לה סול, טאליב קוואלי, גוסטפייס קילה ועוד רבים. הקסם הזה גם לא פסח על שמות שהיו כמעט אנונימיים עד שפגשו בקסמו, רבים מהם ראפרים מהעיר שכל כך אהב דטרויט. לא בכדי היה אובססיבי כל כך לעיר ילדותו: הביטים שלו הם שילוב מושלם בין הקור של תעשיית הברזל של העיר והחום הענק שחבוי במורשת המוזיקלית שלה. הראפרים שזכו להישען על ביטים שלו אותגרו במקצבים המדוברים, בסימפולי קולות שחוזרים ומפריעים להם במהלך השיר ובניסיון לעמוד לצד ביט גונב הצגה מאין כמוהו. אם עמדו במשימה או לא זה פחות משנה. כפי שהוכח במגוון אלבומי הביטים שלו, הפקה של דילה הפכה את זה לשיר נהדר עוד לפני שהמילה הראשונה נכתבה עבורו.
נשמה
הדבק שמחבר את הכל ביחד טבוע במפיק עצמו ממש כשם שהוא חקוק במוזיקה. ככה זה עם מוזיקאים מבריקים באמת הם מכניסים את עצמם לכל קטע שהם רוקחים. ג'יימס דיוויט יאנסי הרבה להשתמש במוזיקת נשמה בסמפוליו, יצר ביטים למגוון מוזיקאים מלאי בנשמה (מדיאנג'לו ועד אריקה באדו) ובעיקר אחז בנשמה מופלאה משל עצמו. אדם שמקדיש את כל חייו למוזיקה שישאיר אחריו, אדם שהמשיך לעבוד על המגנום אופוס שלו ממיטת בית החולים שרותק אליה ועשה סיבוב הופעות באירופה על כיסא גלגלים כאשר בין לבין הוא עובר טיפולי דיאליזה, חייב להיות נשמה ענקית.
זה נשקף מכל ביט וביט שלו, מהאנשים המוכשרים שנהרו למרתפו רק כדי לעבוד איתו ומהחיוך האייקוני שבוהק מכל תמונה ותמונה. זה גם מה שמוביל את עשרות המחוות המדהימות שזכה להן, כולל כמה מהשירים הטובים ביותר שנכתבו בז'אנר ההיפ הופ, מופע מרהיב שבו עובדו השירים שלו לביצוע תזמורתי מלא על ידי ה-Suite for Ma Dukes Orchestra ואפילו בחנות הדונאטס שאמורה להיפתח בקרוב בדטרויט תחת השם "מעדני דילה". גם אם לא ברור טעמן או הערך התזונתי שלהן, כבר עכשיו אפשר להגיד שממש כמו כל דבר שדילה נגע בו הן יהיו מפוצצות נשמה.