"בתוך לואין דיוויס", סרטם החדש של האחים כהן, נקרא בשם גיבורו זמר פולק כושל בניו יורק של שנות השישים, המתעקש להמשיך לרדוף אחר התהילה, אך זו חומקת ממנו כל פעם מחדש. בדרמה המוזיקלית הזו מככבים כמה פרצופים מפורסמים, ובהם ג'סטין טימברלייק, קארי מליגן וג'ון גודמן, אך לתפקיד הראשי רצו צמד הקולנוענים שחקן לא מוכר, כי הרי הקהל לא יקבל כוכב בתפקיד הלוזר הכושל. נוסף לכך, השניים בחרו לכלול בסרט ביצועים חיים לשירים רבים, ולכן היו זקוקים למישהו שלא רק יודע לשחק, אלא גם לנגן ולזמר.
בסופו של דבר, נפל הפור על אוסקר אייזק, שעונה בדיוק על כל הקריטריונים הללו. זה תפקיד חייו של השחקן, בן 33, וכדי להיכנס לעורו של הגיבור הוא עטה על עצמו שיער מתולתל, זיפים, פרצוף עגום ובגדי טלאים. לכן, גם המעטים שהכירו אותו קודם לכן לא יזהו אותו כאן מהופעותיו הקודמות תפקידים קטנים בסרטים גדולים כמו "דרייב", או תפקידים גדולים בסרטים קטנים כמו "W.E". כל אלה בטלים כמובן לעומת התצוגה שלו ב"לואין דיוויס".
החשיפה הראשונה לתצוגת התכלית של אייזק היתה בפסטיבל קאן האחרון, שם הוקרן "לואין דיוויס" במסגרת התחרות הרשמית, ובסופה זכה בפרס הגדול של חבר השופטים. השחקן זכה לתשואות בפרמיירה, ולשיחה עמו המתקיימת יום לאחר מכן הוא מגיע במצב רוח מרומם. פניו החייכניות הפוכות לארשת המלנכולית שיש לו בסרט, בגדיו מהודרים ושיערו קצוץ. כלומר, הוא נראה כתשליל של הגיבור שגילם, אך חשוב לו להבהיר שבכל זאת יש להם מכנה משותף "גם לי יש היסטוריה מוזיקלית לא מוצלחת במיוחד", כהצהרתו בראיון לוואלה! תרבות.
קראתי למשל שהייתה לך להקה בשם The Blinking Underdogs, למשל. משום מה, נראה לי שכמו הגיבור, גם אתה ישנת לא מעט על ספות.
"עם שם כזה היית מצפה שנצליח יותר, הא? אבל האמת שהיו לי שמות יותר מוזרים. התולעים, הצפרדעים המפוחדים וגם הטרוסקסואלים בארון, כי היה לנו שיער ארוך וכולם חשבנו שאנחנו הומואים. תמיד היו לי להקות אף פעם לא פולק כמו בסרט, אלא רוק ופאנק. אני חושב שעשינו את זה בעיקר בשביל הבנות. גם עכשיו יש לי להקה, הפעם עם שם נורמלי יותר The Night Lab".
הגיבור שאתה מגלם חולם על הצלחה ועל הוקרה, יש בו אפילו משהו מגלומני. גם אתה היית כזה או שהיתה לך גישה מפוכחת יותר?
"כשאתה בן 18, אתה מסוגל לבלות את החיים בלנגן מול שבעה אנשים, כי אתה נמצא בפאזה כזאת שאתה אומר לעצמך, 'יום אחד יקרה משהו'. כשאתה מגיע לגיל שלושים, זה כבר לא 'מה יהיה?' אלא 'מה יש?', ואחרי עשרים שנה זה כבר 'מה היה?' או אולי 'מה לא היה?' ו'מה יכול היה להיות?', ואתה מתחיל לשאול את עצמך מה אני עושה ולמה אני עושה את זה ומה הטעם. בכל מקרה, אני תמיד רציתי הכל. רציתי גם לנגן וגם לשחק, אז כשהגעתי לגיל קולג' הלכתי ללמוד משחק בג'וליארד, בית הספר לאמנויות הבמה בניו יורק, והאמת שדווקא שם למדתי לראשונה לשיר כמו שצריך".
לא ידעת קודם?
"לא באמת, אבא שלי, שהוא גם מוזיקאי, תמיד היה בא להופעות שלנו, רואה אותי מבצע כסולן ואומר 'הכל קול, אבל תחליפו זמר'. בג'וליארד למדתי לראשונה מה לעשות עם הריאות ועם מיתרי הקול, והכי חשוב כשיצאתי משם, הבנתי שהמוזיקה היא כבר בשר מבשרי, שבחיים לא אוותר עליה, שתמיד אהיה גם מוזיקאי. בצד זאת, גם נהייתי לשחקן, אבל ידעתי שבסופו של דבר הכל יתחבר, והנה זה קורה. לפני שנה קראתי שהאחים כהן הולכים לעשות סרט על מוזיקת פולק, וכיוון שהם הבמאים האהובים עליי, ישר התחלתי לרחרח כדי להשיג אודישן, ובסוף השגתי אותו ואת התפקיד, והנה כמו שתמיד ידעתי שיקרה, המסלולים של המוזיקה והמשחק נפגשו".
אמרת שתמיד אהבת מוזיקה, אבל האם הכרת גם את התקופה המוזיקלית המתוארת בסרט מסדרון הזמן המיוחד הזה שבין הרוקנרול לפריצה של בוב דילן?
"האמת, לא ממש, והיה מעניין לצלול לתוך ההיסטוריה הזו, לתוך נקודת המפנה הזו. היה כאן רגע כזה, שבו זמרי פולק המשיכו בשלהם ושרו שירים ישנים, בלי לדעת שעוד שנייה יבואו אנשים כמו דילן ויתבססו על המסורת של הפולק כדי ליצור שירים חדשים משלהם ולהוריד אותם מהבמה. זאת באמת נקודת זמן מרתקת".
ואתה חש נוסטלגי כלפיה? לפעמים אנחנו נוטים להתגעגע לזמנים שבכלל לא חיינו בהם.
"מה שיפה בסרט זה שהוא תקופתי, אבל לא נוסטלגי. זה נכון שיש לנו נטייה תמיד להסתכל אחורה ולהגיד 'וואו, איזה גדול היה פעם'. קח גם את הזיכרונות של דייב ואן רונק, זמר הפולק מהסיקסטיז שהאחים כהן התבססו באופן חופשי עד מאוד על הסיפור שלו. הוא מדבר על איך הכל היה משוגע וכיפי, ואז לרגע הוא מספר על איזה נסיעה זוועתית לשיקגו, ומיד חוזר לדבר על השיגעון ועל הכיף. אבל מה מעניין את האחים כהן? השיגעון והכיף? זה לא החלק שמעניין אותם. הם יותר נמשכים דווקא אל האפיזודה הקצרה והמסויטת שהוא מספר עליה - בלי השיגעון והכיף אבל עם הרבה כאב. אין להם נוסטלגיה מזויפת".
אתה חושב שמוזיקאי בודד יותר מהאדם הממוצע?
"זה מעניין. זה לא חייב להיות ככה, אבל הרבה מהבלוז בא משם למשל. מוזיקה יכולה להיות יקום בודד, בעיקר אם אתה מתמקד בצורת ביטוי מסוימת אבל לא מצליח להתחבר לאנשים, כמו שקורה לגיבור כאן. בעיקרון, המוזיקה באה מהבדידות, מהייאוש, מהקרירות, מהכאב. מכל מה שדילן שר עליו".
אתה חושב שלואין דיוויס מוכשר?
"אני משחק אותו ושר בשמו, אני לא אובייקטיבי. מה אתה חושב?"
מה אני חושב? שזה פתוח, לא?
"זה הרעיון אולי, שזה החלטה של הצופה. ברור שאין לו
פוטנציאל מסחרי, אבל האם זה אומר שהוא לא מוכשר?
אולי הייתי צריך לשאול האם הוא מוכשר מספיק, האם משהו חסר?
"השאלה היא אם זה הכישרון שהופך מישהו להצלחה, ומה זה בכלל הצלחה".
על זה הסיפור.
"יש מעט גאונים שבאים ומשנים הכל. שייקספיר, דילן. גם אנשים מוכשרים ואמיתיים הם בדרך כלל כמה צעדים מאחור, וגם ברגע שמגיעה להם ההזדמנות לתהילה, מישהו עוקף אותם מאחור. אולי זה אשמתו של לואין. יכול להיות שאם הוא היה ישן טוב יותר ולא על ספות, הוא היה מנגן טוב יותר. אבל אולי לא משנה מה, הוא בחיים לא היה הופך לדילן. אחרי הכל, כל הסרט הוא על זה שאמני פולק כמוהו הולכים להיעלם מהעולם".
בוא נדבר על משהו שמח יותר הגשמת חלום, עבדת עם האחים כהן. איך זה היה?
"שמחתי כל כך, היה לי קשה לשמור על הפרצוף המלנכולי של הגיבור, מרוב ששמחתי מזה. הייתי מסתכל עליהם בחיוך רחב ובאהבה, והם גם היו מפנקים אותי בסיפורים על כל מיני חוויות שהיו להם במהלך הקריירה. עבודת הבימוי שלהם נונשלנטית. הם מכוונים אותך פה ושם, אבל בחיים לא מפרשים שום דבר. הם נותנים לך להבין דברים לבד. הם גם אף פעם לא אומרים 'גוד ג'וב' וגם לא גוערים בך. הם רק אומרים 'הממממ' ואם זה בנימה אדישה אתה מבין שאפשר להמשיך הלאה, ואם זה בנימה ספקנית יותר אתה מבין שצריך לעשות את זה עוד פעם. יש להם גם כזו אנרגיה נערית, שבכלל לא הרגשנו בסרט תקופתי. הם העניקו לצילומים תחושה דינמית ועכשווית".
איך התחברת להומור היהודי שלהם?
"הומור יהודי? יש הומור שהוא לא יהודי? בעיני כל הומור הוא יהודי. אני בכלל רואה את ההומור שלהם כהומור צ'כוביאני, שזה רוסי בכלל. הומור שמתבסס על צער וכאב. ככל שהחיים של הגיבורים שלהם כואבים יותר, כך האחים כהן מוצאים יותר סיבות לצחוק".
לפני סיום, אי אפשר להתעלם מהשותף הכי נאמן שלך בסרט החתול הג'ינג'י, שאיכשהו כל פעם נקלע להרפתקאות של הגיבור. האם לפעמים חתול הוא רק חתול, או שאתה חושב שיש לו כאן ממד אלגורי?
"אפשר לראות את זה ככה, אבל אני בעיקר חושב שהוא מוציא משהו מהאישיות של לואין. בעיקרון הרי אני מגלם שמוק אנוכי, ובכל זאת, כשרואים את הדאגה שלו לחתול ואת הנאמנות שלו כלפיו, זה חושף את הצד הרך יותר שלו, את הפגיעות שבו ואת חוסר האנוכיות".
אם הבנתי נכון, את החתול האחד הזה גילמו כמה חתולים שונים. איך הסתדרת איתם? אתה בדרך כלל טיפוס של חתולים או שאתה מעדיף דווקא כלבים?
"יש לי היסטוריה עם חתולים. פעם הייתי מאוהב בהם. חשבתי שיש בינינו דיאלוג. הייתי הולך לחצר ומיילל, והם היו באים אבל לא מחייכים, כי חתולים לא מחייכים. אבל לפני כמה שנים ליטפתי חתול מהשכונה, עם קולר והכל, והוא נשך אותי. זה נגמר בשריטה עמוקה ובאשפוז - ובטראומה, כמובן. אז ברור לך איך הגבתי כשבאתי לצילומים ונודע לי שאבלה את מיטב הזמן עם היצורים הפרוותיים האלה! מובן גם שכבר בסצינה הראשונה אחד מהם נשך אותי, אבל בשאר הזמן כמה מהם גם היו נחמדים".
לסיום, כל הביקורות על ההופעה שלך משתמשות במונחים כמו "כוכב נולד" וכדומה. מה אתה חושב שהיא תעשה לקריירה שלך?
"כמובן שבזמן הצילומים לא חשבתי על זה, אי אפשר לחשוב על זה. אבל האמת שגם כשהם הסתיימו, איכשהו לא תפסתי שאנשים באמת יבואו לראות את הסרט הוא הרגיש לי כל כך קטן. זאת היתה מחשבה דפוקה זה סרט של האחים כהן, ברור שיהיה בו עניין. ועדיין, זה מוזר. הייתי רוצה לעבוד בעתיד עם עוד תותחים. ספייק ג'ונז, מרטין סקורסזה, פול תומאס אנדרסון. כן, אני לא מקורי במיוחד בשאיפות שלי, אני יודע".