הוא היה רוק סטאר. חי את חייו עד הקצה ובלע אותם עד תום. הוא לא בחל במילים, במבטים ובנשים, ולא איפשר לעצמו להזדקן. מתבקש להגיד שלו היה חי היום היה חוגג 80, אבל אין שום סיכוי שדוד אבידן היה חוגג 80. הוא היה מכור לנעוריו, לגופו ולכדורים שהרגו אותו. ואולי, מי יודע, ישוב אלינו במאה ה-30, ואז נוכל לדעת האמנם היה חבר מזמן אחר שנחת בכיכר מלכי ישראל, או רק גאון ספרותי שהקדים את זמנו.
שנה לפני שלהיט הרוקנרול הגדול הראשון, "רוק מסביב לשעון" של ביל היילי, כבש את פסגת המצעד האמריקני, פרסם דוד אבידן ספר שירה ראשון. זה היה ב-1954. אבידן היה בן 20. והספר שלו, ספר רוק לכל דבר, הרעיד את ישראל בת השש. בזמן ההוא משוררים היו גיבורי תרבות ותיכוניסטים פיתו את נערותיהם בקריאת דברי שירה. מה הפלא שעטו על ספרו המכונן, המרעיש, של אבידן, שענה לשם השערורייתי "ברזים ערופי שפתיים". כשג'יימס דין מרד בדור ההורים וסחרר את הוליווד, אבידן מרד בחריזה המושלמת של אלתרמן ועורר סקנדל בתל אביב.
הוא היה חריף מבע, בעל אינטליגנציה גבוהה, שליטה אבסולוטית בשפה ומראה מצודד להפליא. נשים צעדו בסך לעבר הצריף שבו התגורר ולא נרתעו גם כשהזריק לעצמו נגד אסטמה. המחלה שליוותה אותו מגיל צעיר חרצה את גורלו. הוא לקה בה בהפלגות הממושכות לסבו וסבתו בפולין, סבל ממנה קשות ולעיתים נאלץ חברו נתן זך להזמין עבורו אמבולנס כדי להציל את חייו. אבל קוצר הנשימה הפך אותו גם למשורר נערץ, או כפי שכתב, "הגוף עוד סגור, אך המוח פתוח". הטקסטים הקטועים הלמו באופן מושלם את אופן נשימתו ואולי גם את קוצר רוחו ואופיו המגלומני.
בבגרותו התקשה לקבל סירוב מהבנות שבהן חשק. לא נורא, היו רבות מאד שאמרו לו כן. אשתו הראשונה היתה ברוריה אבידן בריר, לימים עיתונאית נחשבת, שנישאה לו בגיל 18 במקום להתגייס, ואחריה היו לילי אבידן, צפורן לוטם ודפנה שחורי. כמו כל כוכב רוק, הוא לא הסתפק בהן ונהג לשבת שעות ב"כסית" רק כדי לחזור עם מישהי הביתה. הוא כבש אותן במילים שידע להביע כפי שאיש לא ידע כמוהו.
אבידן כתב, לטעמי, את שיר האהבה היפה ביותר בעברית, "הרי את מותרת לכל אדם", שמסכם במשפטים ספורים, בגאוניות צרופה, רומן בין גבר לאישה: "גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים /יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים / והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים / אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים". כוחו נבע מתוך פחדיו. אבידן חשש לחשוף את רגשותיו ולכן היו שיריו חדים ומכאיבים. דווקא היבושת היתה מטלטלת כל כך. גם הסמים, ההתנסות בטריפים של אל.אס.די, סייעו לו לחדד את שרצה לומר. והיה לו הרבה מה לומר. על כל דבר.
אבידן ראה בעצמו הרבה יותר מסתם משורר. וניסה לבטא את עצמו קולנועית. הוא עשה סרטים קצרים, ארוכים, משונים, נועזים וחתרניים. "הכל אפשרי" הציג עירום פרונטאלי, את "מין" הפרובוקטיבי פסלה הצנזורה, ואת "שדר מן העתיד" הבדיוני, הגרנדיוזי, הכשיל הקהל. אפילו הביקורת נרתעה.
הגאונות התחברה ליהירות ואבידן נותר גלמוד. ספריו כבר לא נמכרו כבעבר והוא עבר מבני אדם לחפצים. אחד מספריו הרבים נקרא "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב". ובתוכנית טלוויזיה אוונגרדית עסק בגריסת צילומיו. עם השנים הפך סיפור חייו ביזארי, אבל רק מפני שאבידן ניסה להיחלץ מהכלא הרגשי.
בשנותיו האחרונות הלך וגדל הפער בין גופו המזקין והמכביד למוחו הפרוע והקודח. גיל 60 הטיל עליו אימה והוא התמכר לתרופות. 1995 היא השנה האחרונה בחייו. שנים רבות לפני כן, בסרטו "הכל אפשרי", יורד אבידן במדרגות המובילות לחנייה שמאחורי כיכר מלכי ישראל, לפתע מופיע בסצנה אקדח. בסוף אותה שנה יירצח ראש הממשלה בדיוק באותו מקום ב-3 יריות אקדח. אבידן כבר לא יהיה בין החיים.
בצעירותו כתב המשורר, פיכח ופיקח, "אדם זקן - מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". ובוקר אחד הוא עצמו לא קם. הוא חי כפי שמשורר אמור לחיות ומת כפי שמשורר אמור למות. אבידן רצה להגיד לנו משהו על עצמנו, אבל אנחנו מיאנו להקשיב.
"אבידניום 2005", סרטו התעודי של יהודה קווה