כפי שמעידים 13 פסלוני הגראמי שצבר במשך שישים ושש שנות חייו, טי בון ברנט הוא איש רב זכויות במוזיקה האמריקאית. במהלך השנים הללו הספיק לנגן עם בוב דילן, להפיק לאלוויס קוסטלו, אלטון ג'ון, ווילי נלסון, רוי אורביסון, רוברט פלאנט ורבים אחרים וגם להוציא אלבומי סולו מהוללים. נוסף לכך, יש לו רקורד קולנועי מרשים. כיועץ מוזיקלי וכמלחין הוא עבד ב"הולך בדרכי" עטור האוסקרים, וזכה בעצמו בפרס על מלאכתו ב"לב לא שפוי" עם ג'ף ברידג'ס. לאחרונה, אפשר היה לשמוע את עבודתו גם ב"משחקי הרעב" וב"בלש אמיתי" הטלוויזיוני.
אך מעל כל זה, ברנט מוכר לציבור הרחב בעיקר בגלל העבודה ארוכת השנים שלו עם האחים כהן. זה התחיל ב"ביג לבובסקי" (1998), ונמשך ב"אחי, איפה אתה?" (2000), בו עיצב את אחד מפסי הקול הבולטים של העשור הקודם, והשכיל להחזיר את מוזיקת הבלוגראס למרכז הבמה. לאחר מכן, האמן הוותיק שב לעבוד עם שני הקולנוענים ב"ליידקילרז" (2004), ואמנם לאחר הכישלון של קומדיה זו פסק לכמה שנים שיתוף הפעולה ביניהם, אבל עכשיו הם חוזרים בגדול ב"בתוך לואין דיוויס", שיעלה בישראל מחר (חמישי) ומתגלה כמפעל המשותף המרשים ביותר שלהם עד כה.
דרמה זו נקראת בשם מוזיקאי המנסה ללא הצלחה למצוא לעצמו קהל בניו יורק של שנות השישים. ברנט והאחים כהן משתמשים בסיפורו גם כדי לשרטט דיוקן של סצינת הפולק באותה תקופה, רגע לפני שהגיע דילן והפך בה את היוצרות. בעשותם כן, היוצרים העכשוויים מעלים באוב רגע מוזיקלי מסוים שמעט נשכח מן ההיסטוריה, ויחד איתו גם שלל שירים שלא כולם זכו להיכנס לפנתיאון. לכן, גם מי שפחות יאהב את "בתוך לואין דיוויס" חייב יהיה להודות שיש לו את אחד הפסקולים המרשימים והמהפנטים של השנים האחרונות.
את ברנט אני פוגש יום לאחר הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת פסטיבל קאן האחרון, ודבר אחד חשוב להבהיר לו כבר על ההתחלה בכל הקשור למעורבות שלו בפסקול המופלא הזה. "נהוג להגדיר אותי כסופרוויזר המוזיקלי, אבל אני לא אוהב את ההגדרה הזו", הוא אומר בראיון לוואלה! תרבות. "הרי מוזיקה לא צריכה שיפקחו עליה. אני מעדיף שיגדירו אותי בקרדיטים כארכיביאי של מוזיקה. עזרתי כאן לאחים כהן לעשות עבודת חפירה. הם חפרו בתוך שכבות עמוקות של מוזיקה כדי להעלות מעל פני השטח שירים שהיו קבורים מתחת לאדמה"
והם ארכיאולוגים טובים, הלא כן?
"הו, הכי טובים שיש. מעולם לא פגשתי אנשים עם אוזן מוזיקלית מושלמת כל כך. הטעם שלהם חסר דופי".
מאחורי הקלעים של העבודה המוזיקלית של ברנט ואוסקר אייזק בסרט
ברנט מסיים את המשפט ולוקח לגימה ארוכה מכוס הקפה שבצידו. לאורך הראיון הוא שותה כל כך הרבה מן המשקה הזה, שקשה שלא להתחיל לזמזם מולו את "One More Cup of Coffee" של חברו משכבר הימים דילן. "אני מצטער, אני פשוט כל כך עייף", מסביר המוזיקאי, שתשישותו לא פוגמת ולא במעט בקסמו וברהיטותו. "חגגנו אתמול כל הלילה אחרי הפרמיירה, והיה כל כך כיף אבל גם מעייף. אבל זה בסדר, אני יכול לענות על שאלות. תמשיך".
איך בעצם נוצר הקשר בינך לאחים כהן?
"אני גיליתי אותם אחרי הסרט השני שלהם, 'בייבי אריזונה'. הרגשתי שמישהו מהמשפחה שלי עשה אותו. מקורות ההשראה, הדיאלוגים, סוג ההומור הכל קלע בול לטעם שלי. אהבתי גם את השימוש שלהם במוזיקה, איך הם לקחו שיר מסוג מסוים ושמו אותו בסצינה מסוג אחר לגמרי ויצרו כך ניגוד אירוני. לא ידעתי לפני כן שסרטים יכולים לעשות שימוש כזה במוזיקה. כל זה גרם לי לעשות משהו שלא עשיתי בחיים, ולהרים להם טלפון אפילו שלא הכרנו"
אבל התחלתם לעבוד יחד רק עשור לאחר מכן, ב"ביג לבובסקי".
"וזה היה חוויה נהדרת מבחינתי. בדרך כלל קולנוענים רוצים שתבחר שירים שיאפיינו את הדמות, שתעשה את כל העבודה בשבילם. אצל האחים כהן זה אחרת הגיבור כבר היה מאופיין מבחינתם, אז צריך היה להסתכל על הדמות ועל האופי שלה ולחשוב איזה מוזיקה סביר להניח שהיא אוהבת. לא לחשוב מה אני אגיד לגיבור לשמוע, אלא לחשוב מה הגיבור היה רוצה לשמוע. זה הרבה יותר מעניין לעבוד ככה, בשיטה ההפוכה מן הרגיל".
אחר כך המשכת גם ל"אחי, איפה אתה?" ול"ליידיקילרז". במה העבודה על "לואין דיוויס" שונה משלושת המקרים הקודמים?
"שונה עד מאוד, כי הפעם כל המוזיקה הוקלטה חי. בסרטים הקודמים, כמו שעושים בדרך כלל בהוליווד, הכל הוקלט לפני הצילומים. זה מן הסתם הרבה פחות מסובך ככה. כאן, האחים כהן החליטו ללכת על ביצועים חיים, וזה אמנם מסבך להפליא את העבודה ולמעשה מדובר בכמעט במשימה בלתי אפשרית, אבל מבחינתי זה היה הגשמת חלום. הרגשתי כאילו שאני עובד על קונצרט, ולא על צילומי סרט. מבחינתי 'לואין דיוויס' זה הסרט העלילתי הכי אותנטי וריאליסטי שאי פעם נעשה על מוזיקאים".
אתה נהנית מכך, אבל איך התמודד עם זה אוסקר אייזק, שמגלם את הגיבור ושר בקולו?
"לגבי אוסקר אני חייב להגיד לך דבר אחד יותר מכל, הסרט הזה הוא הניצחון הגדול שלו, ואם יש צדק בעולם הוא יקבל על כך הערכה אדירה. בחיים לא ראיתי הישג כזה של שחקן. תראה, עבדתי כבר עם שחקנים. עבדתי למשל עם חואקין פיניקס ב'הולך בדרכי', כשעזרתי לו להיכנס לעורו של ג'וני קאש. הוא עשה עבודה טובה, אבל הכל היה בפלייבק ובליפ-סינק. כאן, הכל היה ביצועים חיים בזמן הצילומים, שזה קשה כמו ללכת באוויר, אבל אייזק היטיב איכשהו לעשות זאת, ומגיעים לו על כך כל השבחים האפשריים".
ברנט לוקח הפסקה כדי ללגום עוד כוס קפה, ובזמן שהוא שותה ממנה אני שואל אותו על בניית הפסקול, ומדוע בחר דווקא את השירים המסוימים שיש בו. הוא מניח את הספל על השולחן ומספר כי כפי שבטח כבר קראתי, "בתוך לואין דיוויס" הושפע מן הזיכרונות של דייב ואן רונק, שבדומה לגיבור היה זמר פולק כושל בשנות השישים.
הדמות של דיוויס, הוא מוסיף ואומר, מבוססת על ואן רונק באופן חופשי ביותר, והיא למעשה שילוב שלו ושל עוד שלל דמויות מאותה תקופה. לעומת זאת, הרפרטואר בסרט מושפע ממנו באופן ישיר ביותר, והזמר הבידיוני שר פחות או יותר את מה שהמוזיקאי האמיתי זימר בזמנו. "יש גם קשר תמטי בין כל השירים", אומר ברנט. "אנחנו מתחילים בשיר על תלייה, ואז בשיר על התאבדות, ובסוף יש שיר על הפלה, ותמיד זה שירים על מוות, כאוס ונטישה".
וכולם בגרסאות מחודשות בפיו של אייזק בדמותו של דיוויס, וזה מוביל אותנו לאתגר שעמד בפניכם: מצד אחד, היה צריך שהם יישמעו טוב, כי אחרת הסרט לא יהיה טוב. מצד אחר, אסור היה שהם יישמעו טוב מדי, שהרי הגיבור אף פעם לא חוצה את הגבול שבין הצלחה וכישלון.
"היה צריך שדיוויס ייראה ויישמע כמו מוזיקאי מצוין הכי קרוב לדילן שיכול להיות. הרעיון הוא, לדעתי, שדיוויס נהנה מהתזמון הלא נכון. דיוויס, וכל המוזיקאים שהוא מסמל, הקדימו את זמנם. אולי אם היתה על דיוויס ביקורת טובה בניו יורק טיימס, זה היה מספיק כדי להקפיץ את הקריירה שלו, אבל זה לא קרה, ואז התמזל מזלו של דילן להגיע למקום הנכון בזמן הנכון ועם הכישרון הגדול, ובמקרה שלו הכישרון הוביל גם להצלחה".
בנקודה זו שב ברנט לאחוז בספל הקפה, והפעם שופך ממנו על השולחן. זה גורם לו לאבד ריכוז, אבל אני מבקש לנצל את המומנטום ולהמשיך לדבר על דילן. ניגנת איתו בשנות השבעים, יחסית בתחילת הקריירה שלו, אני שואל. כבר אז שיערת כמה גדול הוא יהיה?".
"בטח, אי אפשר היה להיות גדול יותר ממה שהוא היה כבר אז. הוא היה מלך היקום, בחיים לא ראיתי דבר כזה. להיות בצידו, זה היה החינוך המוזיקלי הכי טוב שאפשר לחלום עליו. זה היה כמו ללמוד מג'ון קולטריין ומוויליאם בטלר ייטס בעת ובעונה אחת. איזה חופש מדהים היתה בנגינה שלו, איזו הרפתקנות משוגעת".
מי בעיניך יהודי יותר, הוא או האחים כהן?
"אף אחד מהם, אבל זאת שאלה טובה. בעיני שניהם רוסים בכלל, הרי במקור אבותיהם באו ממזרח אירופה. השורשים שלהם בארצות קרות ובסופו של דבר שלושתם מצאו את עצמם במקום קר בסדר הגודל של מינסוטה. הקור משותף להם יותר מאשר היהדות".
מה אתה חושב שדילן היה חושב על הסרט הזה?
"הוא היה אוהב אותו. בזמנו הוא אהב את 'אחי, איפה אתה?' אחרי שצפה בו, הוא התקשר אליי, העיר אותי ודיבר איתי עליו במשך 45 דקות. הוא אמר לי 'תגיד לאחים כהן שיש להם מעריץ אחד שממש אוהב אותם וקוראים לו בוב דילן'. אני חושב שבסך הכל אפשר לדבר עלינו במונחים של חבורה דילן, האחים כהן, טום וויטס, אלביס קוסטלו ואני. אנחנו קבוצה של אנשים שתומכים אחד בשני, שאוהבים זה את זה, שיש להם ערכים דומים וחוויות דומות".
וואו, הייתי רוצה להיות חבר בקבוצת הווטסאפ שלכם. איזה שם היית נותן לה, הביטניקים?
"הביטניקים! כן, זה הגדרה טובה שלנו".
לסיכום, עד כמה שהיה קשה למוזיקאי כמו לואין דיוויס בזמנו, אתה חושב שהיום היה לו קשה עוד יותר?
"במצב של תעשיית המוזיקה בימינו? בוודאי. הדלת סגורה בפני רבים מאיתנו. האינטרנט התגלה כשקר גדול. הוא אמור היה להביא לדמוקרטיזציה של המוזיקה, אבל ריכז עוד יותר את הכוח אצל התאגידים, ויש לך פחות ופחות סיכוי להשמיע את קולך. מהפכת האינטרנט היא כישלון. היא גם חירבה את שיטת התמלוגים. פעם, האנשים הכי עניים היו יכולים להיות עשירים בזכות המוזיקה. קח את בליינד למונד ג'פרסון. בשנות העשרים הוא התחיל זמר רחוב שאסף מטבעות בכובע שלו, אבל אז מכר שני מיליון אלבומים והתעשר. והיום? היום הוא היה מקבל שני מיליון קליקים ביוטיוב ולא רואה מזה אגורה. היום הכל בא ונעלם בלי שהרווחנו מזה משהו. ברור שעדיף היה לדיוויס בשנות השישים".