א?למ?ה ויטאקר, אשר נולדה עם המאה, החליקה אל עולמנו בחמישה בינואר 1800.
עד מהרה בו ברגע כמעט התגבשו דעות סביבה.
אמה של אלמה, משראתה את הפעוטה לראשונה, היתה שבעת רצון למדי מן התוצאה. עד כה לא האיר המזל פנים לביאטריקס ויטאקר בהעמדת יורש. שלושה ניסיונות ראשונים להרות התמסמסו בפלגים עגומים עוד בטרם היתה נשמה באפם. הניסיון האחרון בן מפותח להפליא הגיע ממש עד לסף החיים, אולם בבוקר לידתו המיועדת נמלך בדעתו ויצא ללא רוח חיים. לאחר אובדנים שכאלה, כל ילד שורד היה ילד מספק בתכלית.
כשאחזה בפעוטה החסונה, מילמלה ביאטריקס תפילה בשפת אמה ההולנדית. היא התפללה שבתה תגדל להיות בריאה ונבונה ופיקחית, שלעולם לא תקשור קשרים עם בנות מאופרות יתר על המידה, או תצחק מסיפורים גסים, או תשב אל שולחן קלפים בחברת גברים פוחזים, או תקרא ספרים צרפתיים, או תתנהג באופן שהולם רק אינדיאנים פראים, או תהפוך בכל דרך אחרת ליצור שיכתים את שמה של משפחה טובה; רוצה לומר, שלא תגדל להיות een onnozelaar, אווזה פותה. בזאת הסתכמה ברכתה או מה שנחשב לברכה בעיניה של אישה קפדנית כביאטריקס ויטאקר.
המיילדת, מקומית ממוצא גרמני, החזיקה בדעה שהיתה זו לידה הגונה בבית הגון, ולפיכך אלמה ויטאקר היא תינוקת הגונה. חדר השינה היה חמים, מרק ובירה חולקו ביד רחבה, והא?ם היתה איתנה כמצופה מהולנדית. יתרה מזאת, המיילדת ידעה שתקבל תשלום נדיב. כל תינוקת שמכניסה כסף היא תינוקת מתקבלת על הדעת. אשר על כן נתנה גם המיילדת את ברכתה לתינוקת, אם כי ללא להט מופרז.
ה?אנ?ק?ה דה ח?רו?ט, סוכנת הבית הראשית של האחוזה, התרשמה פחות. התינוקת לא היתה בן וגם לא יפה. פניה דמו לקערת דייסה, והיא היתה חיוורת כרצפה. בדומה לכל הילדים, היא תייצר עבודה. ובדומה לכל עבודה, היא בוודאי תיפול על כתפיה. ואף על פי כן בירכה את הילדה, שכן ברכה לתינוקת חדשה היא בגדר חובה, והאנקה דה חרוט תמיד מילאה את חובותיה. האנקה שילמה למיילדת והחליפה את המצעים. משרתת צעירה נערה כפרית פטפטנית שהתווספה לאחרונה לצוות העובדים וגילתה עניין רב יותר בהתבוננות בתינוקת מאשר בסידור חדר השינה עזרה לה במאמציה, אם כי לא במיומנות. שמה של המשרתת אינו ראוי לאזכור כאן, שכן האנקה דה חרוט תפטר את הנערה למחרת היום בעוון חוסר תועלת ותשלח אותה לדרכה ללא המלצות. אולם במשך הלילה היחיד ההוא כירכרה המשרתת חסרת התועלת שגורלה נחרץ סביב התינוקת, עורגת לתינוקת משלה ומעניקה ברכה חביבה וכנה למדי לאלמה הקטנה.
לדיק יאנסי איש יורקשייר גבוה ומאיים ששימש בא?כוחו של האדון לענייני מסחר בינלאומיים (ואשר שכן במקרה באחוזה באותו חודש ינואר בהמתנה להפשרתם של נמלי פילדלפיה, כדי להמשיך משם אל איי הודו המזרחית שבשליטת הולנד) היו מילים ספורות בלבד לומר על התינוקת. לשם ההגינות ייאמר שהוא לא נטה לדברנות מופלגת בשום נסיבות. כששמע שגברת ויטאקר ילדה תינוקת בריאה, מר יאנסי רק קימט את מצחו והכריז, בחסכנות המילולית האופיינית לו, "מקצוע קשה, החיים." האם היתה זו ברכה? קשה לומר. הבה ניתן לו ליהנות מן הספק ונקבע שכן. הרי ודאי לא התכוון לקלל.
אשר לאביה של אלמה הנרי ויטאקר, אדון האחוזה הוא שמח בילדתו. שמח עד מאוד. לא היה אכפת לו שהתינוקת איננה בן, או שאיננה יפה. הוא לא בירך את אלמה, אולם רק מפני שלא נמנה עם הטיפוסים המברכים. ("ענייניו של אלוהים אינם מענייני," נהג לומר.) אך הנרי העריץ את בתו ללא סייג. אם כי הוא יצר את בתו, והנרי ויטאקר נטה מאז ומעולם להעריץ ללא סייג כל דבר שיצר.
לרגל האירוע קטף הנרי אננס מן החממה הגדולה ביותר וחילק ממנו פלחים שווים לכל בני הבית. בחוץ ירד שלג, חורף פנסילבני מושלם, אך ברשותו של האיש היו כמה חממות שתיכנן, ואשר פעלו על אש פחמים מבנים שהפכו אותו לא רק למושא קנאתו של כל בעל מטעים ובוטנאי באמריקות, כי אם גם לעשיר כקורח ואם רצה אננס בינואר, הרי היה לו אננס בינואר. וכן דובדבנים במרס.
אחר פרש אל חדר העבודה שלו ופתח את יומנו כמנהגו מדי לילה, מתעד מיני עסקאות רשמיות ואינטימיות כאחת. הוא פתח: "נוסאת חדשה ועצילית הצתרפה אלינו," והמשיך עם הפרטים, העיתוי והוצאות לידתה של אלמה ויטאקר. כתב ידו היה בלתי קריא עד בושה. כל משפט היה כפר דחוק של אותיות גדולות וקטנות, אשר דרו בכפיפה אחת בצפיפות עגומה, מזדחלות זו על גבי זו כמנסות להימלט מן הדף. האיות היה כפסע משרירותי, והפיסוק עורר אנחות דכדוך.
ואף על פי כן, הנרי כתב את הדוח. היה לו חשוב לעקוב אחר המתרחש. אמנם הוא ידע שהדפים יעוררו זעזוע בעיני משכילים, אך גם ידע שאיש לעולם לא יראה את כתביו למעט רעייתו. כשביאטריקס תתחזק היא תעתיק את רשימותיו ליומנה כמנהגה תמיד, ותרגומה האלגנטי לשרבוטיו של הנרי יהפכו לרשומות הבית הרשמיות. ביאטריקס היתה שותפתו וטוב שכך. היא תבצע את המשימה למענו, כמו גם מאה משימות אחרות.
ברצון האל היא תתאושש בקרוב.
הניירת כבר החלה להיערם.
אליזבת גילברט / חותמם של הדברים כולם, מאנגלית: קטיה בנוביץ, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 542 עמודים