"מקום בגן עדן", סרט ישראלי חדש של יוסי מדמוני שיוצא השבוע למסכים, הוא יצירה ספק מרשימה, ספק מבלבלת. יוסי מדמוני, שבעברו סדרת הטלוויזיה המכוננת "בת ים ניו יורק" וסדרות נוספות שיצר בשיתוף עם דוד אופק, עושה כאן את הצעד העצמאי השני שלו בקולנוע, לאחר שסרטו הראשון, "בוקר טוב, אדון פידלמן" זכה לפני כמה שנים להערכה מסוימת. לעומת "אדון פידלמן", שהיה בשורה התחתונה דרמה ריאליסטית צנועה ושגרתית למדי, "מקום בגן עדן" מרגיש כמו פרויקט הרבה יותר אישי ומסתכן, שבו מדמוני פורש על המסך את עולמו האישי הייחודי, את תפיסותיו הפילוסופיות והאסתטיות ואת מה שיש לו לומר על הקיום הישראלי. כל זה נעשה באופן שאפתני, ואפילו יומרני במידה רבה. התוצאה היא סרט מושך ומרתיע, מרתק ופגום, שקשה להגדיר אותו כהצלחה, אבל גם אי אפשר לפטור אותו כלאחר יד.
אלון אבוטבול, שמבצע גיחה מקומית נדירה בעיצומה של קריירה הוליוודית, מגלם את "במבי", גיבור מלחמה צה"לי עשוי ללא חת בראשית ימי המדינה, מן כפיל של אריק שרון וגנדי. יום אחד, מתפתה "במבי", ברוב יהירותו, למכור לטבח דתי את המקום המובטח שלו בגן עדן תמורת מנה של שקשוקה. אלא שהעסקה אותה ביצע כלאחר יד רודפת את "במבי" במהלך חייו רוויי הטרגדיות, עד שבסוף ימיו הוא מוצא את עצמו מנודה, בודד ומריר. בשלב הזה, מחליט בנו, שחזר בתשובה למורת רוחו של אביו, להחזיר ל"במבי" את מקומו בגן עדן בכל מחיר.
יש ל"מקום בגן עדן" מעוף רעיוני ואסתטי נדיר, שמנתק אותו מהשגרה הריאליסטית בקולנוע הישראלי, ולוקח אותו לעבר ממדים רוחניים חדשים. לפחות מבחינה טכנית, הסרט הזה שואף לשלמות. בועז יהונתן יעקב, אחד הצלמים הטובים של הקולנוע הישראלי העכשווי ("עג'מי", "מבצע חמניה"), ממציא מחדש את הנופים של ארץ ישראל החל מהמדבר וכלה בירושלים העתיקה - בתור מרחב רוחני ומיתי, טעון במשמעות אינסופית. הצילום של יעקב מעניק מצע מצוין לסיפור, שמבקש להיות מעין מעשייה חסידית מודרנית. אלון אבוטבול מרשים ומשכנע בתפקיד הראשי, ולצדו צוות משובח באמת של שחקני משנה, שכוללים בין השאר את רותם זיסמן כהן, תום גרציאני, גבי עמרני, סשה אגרונוב, יוסי פולק ועוד.
על אף יתרונותיו הרבים של "מקום בגן עדן", אין בתסריט של מדמוני את הדיוק הנדרש, כדי להשתוות לחזון הקולנועי שלו. בסופו של דבר, בסיום הצפייה בסרט, נותרת התחושה שהוא פחות חכם ומורכב ממה שהוא חושב את עצמו. יותר מפעם אחת במהלך הסרט, נדמה שהוא מקריב את הצלילות הרעיונית לטובת העמסה של עוד ועוד פיתולים עלילתיים והתרפקות על פרטים, שנראים שוליים לעיקר.
יש משהו מתיש וכבד באופן שבו מדמוני פורש את הסיפור, וכשמגיעים לסוף לא לגמרי בטוח שהמסע הזה השתלם. בנוסף לכך, העובדה שהסרט מתעקש להיות גברי מאוד בנקודת המבט שלו ורגישויותיו, ודוחק את הנשים למקום בעייתי מבחינת הייצוג, הופכת את הצפייה בו למרתיעה במידה מסוימת. עם זאת, למרות הפגמים הניכרים, "מקום בגן עדן" היא יצירה מיוחדת במינה בנוף הקולנוע הישראלי, ויש בה מספיק יתרונות, כדי להפוך את הצפייה בה לכדאית.
האם תצפו ב"מקום בגן עדן"? ספרו לנו בפייסבוק