הדמויות השונות של הענק הקומי וויל פארל: לקראת "חדשות בהפרעה"

בעוד כמה ימים, כאשר מספיק אנשים יתגברו על הפדיחה שבלבקש כרטיס לשם טיפשי כמו "חדשות בהפרעה", הם יזכו לצפות בדמות הנהדרת של רון ברגנדי. יותר נכון, הם עומדים לצפות בגאון הקומי וויל פארל לובש את דמותו של ברגנדי בדיוק וקסם ששמורים רק לו – אחד מהקומיקאים המבריקים בדורנו. זו טענה מרחיקת לכת, אבל היא מתבהרת כריאלית ביותר כשמביטים על כמות הדמויות הקומיות ההיסטריות שהוא השאיר ועל היכולת המדהימה שלו לשקוע לתוך כל דמות במלוא כוחו, כמעט להיעלם לתוכה, ותוך כדי להשאיר את חותמו המאוד מטופש, אך מצחיק. כדי להבין את כדור האנרגיה הקומי שהוא וויל פארל צריך לבחון את הבחירות שלו כשחקן וכותב ולראות, לפי הדמויות שאותן לבש, איך בחור מסורבל בגובה מטר תשעים מצליח להפיל מצחוק גם את הקומיקאים הכי נחשבים.

במהלך שבע שנותיו ב "Saturday Night Live" שיחק פארל מגוון רחב של דמויות. חלקן היו חיקויים מוקצנים של אנשים אמיתיים (התובעת הכללית ג'אנט רינו, ג'יימס ליפטון, ניל דיימונד, מנחה "ג'פרדי" אלכס טרבק) אבל פארל האמיתי, שיעשה הכול כדי לזכות בצחוק, התגלה בעיקר כאשר שיחק בדמויות שהוא בנה. חלקן הגדול היו בעלות התפרצויות זעם, מאפייני דיבור קיצוניים או לבוש שכלל תחתונים צמודים מדי ותו לא. אבל מה שלא תהיה הדמות, נדמה שהמטרה תמיד היתה אחת – לגרום יתר חברי הקאסט להיקרע מצחוק ולהרוס את המערכון.

פארל תמיד הולך לקיצוניות ומוציא מהדמויות שלו בעזרת טירוף בריא וחוסר מעצורים או בושה את הביצוע הכי מפגר שרק יכול, דבר שסוחף את כולם סביבו לתחרות התאפקות אחת שדינה להיכשל. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא מערכון ה"קאובל" האגדי, בו הוא משחק את נגן פעמון הפרה הכי נלהב בהיסטוריה. השורות הזכירות שייכות לכריסטופר ווקן, אבל הביצוע כולו וויל פארל. נראה אם תצליחו להתאפק יותר מג'ימי פאלון.

מכל דמויות ה"SNL" שלו, המזויפות והאמיתיות, פארל מצא את עצמו מאוהב באחת בלבד – דווקא זו שהוא כנראה שנא יותר מכולם. פארל, שידוע כדמוקרט, קיבל במהלך זמנו בתכנית את אחת המסורות החשובות והמאתגרות של המוסד האמריקאי הוותיק – החיקוי של הנשיא המכהן. למזלו של פארל, בשנת 2000 נבחר הנשיא האמריקאי הכי אהוב על קומיקאים מאז ריצ'רד ניקסון – ג'ורג' וו. בוש.

זה לא קשה מדי לעשות צחוק מנשיא שנודע בזכות קוקאין, בורות והפעם ההיא שהוא כמעט נחנק מבייגלה, אבל מה שוויל פארל עשה עם דמותו עוד ירשם בספרי הסאטירה כאחד מהגילומים המבריקים, המשפילים והמצחיקים של נשיא אמריקאי. הוא לקח את הדמות הגם כך מגוחכת של בוש והפך אותה לפארודיה מושלמת על האדם הבעייתי ההוא ועל העם הבעייתי שבחר בו. עם סיום כהונתו של בוש העלה פארל מופע קומי בן שעה וחצי בברודווי שנקרא " You're Welcome America", אותו כתב לבדו. המופע, שמזגזג בין הומור השירותים הנודע של פארל לביקורת פוליטית חריפה, תאמינו או לא, הראה שלפארל ככותב וכשחקן יודע לא רק איך להצחיק, אלא גם שיש לו מה להגיד תוך כדי.

אם יש דבר אחד שפארל יודע לעשות בגאון ובחוסר מאמץ זה לגנוב את ההצגה. זו לא רק קומתו או הטירוף הסגנוני שלו, יש משהו ממגנט בכל דמות שאליה נכנס שלא רק מכניס בתוכה את ההומור, אלא גם את הצד האפל, הדיכאון וכל אלמנט אחר שיעזור להפוך אותה לעגולה יותר וכן, מצחיקה יותר.

הדוגמה המושלמת לכך היא דמותו של צ'אז ריינהולד, הדושבג האולטימטיבי שנהג "לדפוק חתונות" והתקדם ל"לדפוק לוויות". על אף שהוא מופיע כחמש דקות בלבד בסרט דמותו היא הבולטת ביותר והאופן הפארלי שבו הוא מגלם את הדמות הופך אותה לסליזית, דוחה ומעוררת חמלה כאחד. על רקע הבינוניות הכללית של השחקנים בסרט (לעזאזל איתך וינס ווהן), לא צריך יותר מסצינה אחת כדי לראות שאין כזה דבר תפקידים קטנים כשזה נוגע לשחקנים גדולים.

פארל, בדומה לקומיקאים גדולים אחרים, לא חף מפרויקטים בינוניים. לפעמים זו בדיחה לא טובה, לפעמים פשוט רעיון טוב שמתפספס. היו לו כמה סרטים שבמקרה הטוב היו חביבים, כדוגמת "Blades Of Glory" או "Semi-Pro", שניהם סרטים על ספורטאים כושלים שמגיעים לרגע משבר, ואז לשיא, של הקריירה שלהם. נדמה שפארל, שעשה תואר בשדרנות ספורט בצעירותו, לא יכול לעמוד בפיתוי של דמות עסיסית עם חיבה לספורט וכזה היה גם הסרט "לילות טלדגה".

על אף קאסט מדהים שכלל את ג'ון סי ריילי בתפקיד חברו הטוב ואת סשה ברון כהן בתפקיד הנמסיס הצרפתי, הסרט לא יצא מרשים כשיתופי הפעולה האחרים שלו עם הבמאי אדם מק'י והשאיר בעיקר זיכרון קלוש של דמות הרדנק חובב הנאסקר שפארל גילם. רק שהדמות הזו, בדומה לדמויות אחרות של פארל, מראה היטב את היכולת החכמה שלו לייצר פארודיה טובה – כזו שכשהיא נפגשת עם מושא הפארודיה, במקרה הנ"ל חובבי נאסקר, הם רק יעריצו אותו ולא יראו את הביקורת והצחוק שעל חשבונם. לעזאזל, הוא קרא לבנים שלו "ווקר" ו"טקסס ריינג'ר", אפילו רדנקס אמורים להבין את זה.

אומרים שכל קומיקאי רוצה להפוך לשחקן דרמטי. ג'ים קארי, רובין וויליימס, בן סטילר ועוד כבר עשו זאת, חלקם בהצלחה וחלקם במבוכה. וויל פארל בחר לעשות זאת באופן מעט צנוע יותר, מגלה רק קצת מהאדם שמאחורי חוש ההומור. הסרט העצמאי " Everything Must Go", שמבוסס על הסיפור הנהדר של ריימונד קארבר "אולי תרקדו?", דרש שחקן דרמה אמיתי, לא "קומיקאי שמחליט לשחק פתאום". היה זה מאוד מפתיע כשפארל נכנס גם לדמות הזו בדרך הייחודית שלו, הפעם מבלי לגחך או להקצין אותה. לשם שינוי, הוא הציג עבודת משחק מינימלית וחיובית להפליא.

אין שום דבר מצחיק באדם שמפוטר מעבודתו, מאבד את אשתו וכנראה גם קצת את שפיותו ומחלט למכור את כל חפציו בחצר כי הם גם ככה נזרקו לשם ע"י אישתו. פארל גילם את הדמות הפאתטית בעדינות רבה ומצליח להעביר את הדיכאון, הבדידות והקסם המיוחד שנוכח בסיפורו של קארבר. מערכת היחסים הקטנה שנוצרת בינו לבין ילד השכנים השחור (בגילומו של סי. ג'יי וואלס, בנו של הראפר נוטוריוס ב.י.ג) אמין ומעלה חיוך, ממש כמו כל הסרט העצמאי ודל התקציב הזה, רק שלשם שינוי זה לא חיוך של צחוק, אלא חיוך מריר ומפתיע.

פארל, גם עם כשרון דרמטי חבוי, יודע בסופו של יום במה הוא טוב בו – לגרום לאנשים לצחוק, והוא עושה זאת נהדר עם דמותו של רון ברגנדי, מגיש החדשות גדול מהחיים וגדול משנות השבעים עצמן. לקומיקאי המעולה יש עין קסומה לדמויות שצדה אחר סיפורים מעניינים שיכולים להוות בסיס איתן לקומדיה. כשראה ראיון עם שדרן חדשות ותיק שעדיין דיבר בהגייה הייחודית ששמורה רק למגישי חדשות. יש מי שמוצא בזה את חיים יבין, יש מי שמוצא בזה זהב קומי.

הדמות המבריקה של רון ברגנדי, החל מהשם ועד השפם, כולה הדיוק של פארל. ניכר שהוא מכיר כל מימיקה וניואנס בדמות וכי לא משנה לאיזה סיטואציה ייזרק– הוא יודע בדיוק מה מניע ואיך יגיב ברגנדי. חוסר המודעות ושוביניזם קלאסי ככיסוי לדמות רכה ורגישה הוא אלמנט קומי נהדר, ופארל סוחט אותו עד סופו בעזרת משחק היסטרי, כתיבה חדה ואהבה אמיתית לדמות אותה הוא מגלם, כנראה הסיבה היחידה להמשך שבא עלינו לטובה. ברגנדי פועל כמעין שילוב של כל דמויות העבר והכישורים של פארל ושוב מהווה פארודיה ומחווה כאחד, והכי חשוב – קורע מצחוק כמו שרק וויל פארל יודע.

האם תלכו ל"חדשות בהפרעה"? ספרו לנו בפייסבוק