הו, הטיפשות! אלים אדירים, הטיפשות! כל כך הרבה טיפשות! טיפשות מבעבעת, רותחת, מכלה-כל, אפוקליפטית, המאיימת בכל רגע להתפרץ מן המסך בעמוד ענן אדיר שיכסה את הקהל כולו בשכבה עבה של אפר וציטוטים של מירי רגב! וולקנו אדיר של טימטום מצפה למי שיגיע בטעות ל"פומפיי" אבל היי, זה סרט היסטורי של הבמאי של "הנוסע השמיני נגד הטורף" ו"האויב שבפנים 5". מי שציפה למשהו שונה, נראה שהטיפשות לא זרה לו.
"פומפיי" הוא "טיטאניק", עם הר געש במקום קרחון. בדיוק כמו "טיטאניק", הוא מבוסס על אסון היסטורי ידוע: החרבתה המוחלטת של העיירה הרומית הרומית פומפיי, שנחרבה לחלוטין בהתפרצות הר געש בשנת 79 לספירה. במשך שני שליש סרט הוא יציג בפניכם סיפור אהבה של נערה מהמעמד הגבוה ונער מהמעמד הנמוך, רשע מרושע שרוצה להתחתן עם הנערה לצרכיו הנלוזים, תככים ומזימות, רומנטיקה בין הגבעות, ובסוף חצי שעה של אפקטים ממוחשבים בזמן שהכל הולך לעזאזל ומתברר ששום דבר שקרה עד עכשיו בסרט לא באמת משנה כי ממילא כולם הולכים למות.
כדי לא להשתעמם מדי במהלך החצי ה... איך לומר? משעמם של הסרט, מוקרנת בו גרסת כיסוי מגוחכת של "גלדיאטור". אין הרבה מה לומר על כל החלק הזה של הסרט: אם ראיתם את "גלדיאטור" או "ספרטקוס" או אפילו "הרקולס: האגדה מתחילה" (היה סרט כזה, נכון? הוא כבר אבד בערפילי הזכרון, אבל הוא הוקרן על מסכינו לפני שבועיים או משהו) ראיתם אותו כבר, מבוצע טוב יותר. יש פה גלדיאטור שהרומאים הרעים הרגו את משפחתו, והוא נלחם בזירה בגלדיאטורים אחרים, ו, אה, זהו. את הגיבור, לאונרדו מקסימוס, מגלם קיט הרינגטון, הידוע בעיקר בהיותו ג'ון שלג, הנקודה החלשה בקאסט של "משחקי הכס". מבין כל השחקנים האדירים שממלאים את הסדרה הזו, בחרתם לקחת דווקא את זה עם הפרצוף הבוהה והשפה התחתונה התלויה? אהובתו היא אמילי בראונינג, היפהפייה האוסטרלית שבאופן טראגי הציבה לעצמה ככל הנראה מטרה להופיע בכל הסרטים הגרועים ביותר של העשור הנוכחי, ובינתיים עומדת בזה יפה.
כבר כאן אפשר למצוא ניצנים של הטמטום שעוד יבוא. אחרי שכל חייו עברו עליו כעבד, הרינגטון מוצא עצמו באמצע הסרט חופשי ומשוחרר, עם סוס ונסיכה. אדם שמוחו מתפקד ברמה כלשהי היה דוהר לעבר השקיעה; לא קיט! הוא בוחר ברגע הזה כדי לבצע את אחת ההקרבות הרומנטיות הכי חסרות הגיון בתולדות הקולנוע, כשהוא מחליט מסיבה כלשהי לחזור (?) ולהשתעבד (??) לאדונים שזועמים עליו ומן הסתם יהרגו אותו (????!?$#). "אבל יכולת לצאת לחופשי!" לוחשת לו בת-פומפיי הנאווה, והוא עונה, "כן, אבל באיזה מחיר עבורך?". הו. אוקיי, איזה מחיר, באמת? מה בדיוק הוא חושב שיעשו לה, ישלחו אותה ללכת לישון בלי ארוחת ערב? יפחיתו לה את דמי הכיס? באמת שווה לוותר על חירותו וחייו בשביל זה? יש גבול בין הקרבה נאצלת למען האהבה לבין טמטום מוחלט, והארינגטון נמצא כמה קילומטרים בכיוון הלא נכון של הגבול הזה.
אחרי שחיכיתם בסבלנות שעה, מגיעה הרגע שלו חיכיתם התפרצות הר הגעש. זה סרט אסונות, אחרי הכל, והגענו כדי לראות את האסון. דברים נהרסים זה כיף! אבל זה פחות כיף כשהאפקטים כל כך איומים. שלא תהיה אי הבנה: ההר המתפרץ, כדורי האש הנורים לכל עבר, הבניינים המתמוטטים והאדמה שפוצה את פיה כולם עשויים במיטב האפקטים הממוחשבים, עם מספר מרשים מאוד של פיקסלים אבל כל זה לא נראה, אפילו לא קצת, כאילו הוא מתרחש בסביבתם של בני האדם שעל המסך. כאילו ההתפרצות וההתפוצצויות לקוחות מתוך סרט אנימציה כלשהו שמוקרן על חצי מהמסך בטעות.
תחושת הסכנה הופכת לעוד פחות מוחשית בשל העובדה שרוב הדמויות בסרט מתייחסות לכדורי אש ענקיים שיורדים מהשמיים כמו ממטרים פזורים כאל מטרד שולי בלבד. משום מה, הם ממשיכים לדבר זה עם זה, באיטיות, בפאתוס ובחשיבות עצמית, ולפעמים אפילו הולכים מכות בזמן שכל העולם הולך לעזאזל מסביבם. הלו, יש פה הר געש שהולך לבלוע אתכם, אתם לא חושבים שאולי רק למשך השניות הבאות אולי כדי שתשכחו מחילוקי הדעות שלכם ותרוצו?! אבל לא, הם עומדים ומדברים (בדרך כלל אומרים דברים כמו "הו, הזמן כה קצר. עלינו למהר. כל שניה חשובה היא" כך במשך שלוש דקות רצופות) גם כשתהומות נפערות במרחק של מטרים מהם, הם עומדים. "פומפיי" הוא בזבוז של רעיון, בזבוז של אפקטים, ובעיקר בזבוז של שעה וחצי. לא תקבלו בו יותר מחיקויים גרועים של סרטים אחרים. וטיפשות. כל כך הרבה טיפשות.
האם בכל זאת תצפו ב"פומפיי"? ספרו לנו בפייסבוק