נהוג לומר שהוליווד מתה, הקולנוע גוסס, הכוכבים שלו כבר לא מעניינים איש וגם לטקס האוסקר כבר אין חשיבות. אך העובדות מוכיחות כי התפיסות הללו אולי נחפזות מדי. הנה, תראו מה קרה הלילה (בין ראשון לשני שעון ישראל) באירוע הנוצץ של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. המנחה שלו, אלן דג'נרס, קיבצה במהלכו לסלפי את מיטב הפרצופים הזוהרים שנכחו בו, וחיש-קל זכתה התמונה הזו לכמות אסטרונומית של ריטווטים, כזו שגזלה בקלילות מברק אובמה את השיא שלו בתחום.
אז נכון, ברור שזו תמונה חד-פעמית ותקדימית, ועדיין: אם לא היה לקהל איזשהו עניין התחלתי באנשים שמופיעים בה ובנסיבות שבהן נלקחה, היא לא היתה זוכה לכזו תהודה. כמות הציוצים מחדש הוכיחה כי להוליווד, לכוכביה ולחגיגה השנתית שלהם עדיין יש איזשהו מקום רחב בלבו של הקהל. מנגד, המהדורה הנוכחית של האוסקר הנציחה את מעמדו של הסלפי כאחת מן התופעות התרבותיות הבולטות של ימינו, וכבר עתה ברור כי יותר מכל, הטקס ב-2014 ייזכר בעתיד הודות לו ולריטוויטים שלו. זו היתה השנה שבה הסמארטפון הפך לתיבת התהודה הרשמית של המסך הגדול.
רק יאה כי בשנה שבה זה קורה, הפרס לתסריט המקורי יילך לסיפור על אדם שמתאהב במערכת ההפעלה שלו. ואכן, "היא" של ספייק ג'ונס קיבל את הפסלון בקטגוריה זו לקול תשואות הקהל באולם ובבית. אלה מחאו כפיים כיוון שגם בלי קשר לכלום, מדובר היה בזכייה ראויה.
האמת היא, שבאופן כללי מרבית המנצחים בטקס היו כאלה. ברור שלכל אחד והפייבוריט שלו ואולי יש כאלה שיחשבו כי אפשר היה להעניק בקטגוריה כזו או אחרת את הפסלון למועמדים הולמים עוד יותר, אך קשה לאתר מקום אחד שבו היתה בחירה שתיזכר לדיראון עולם או אפילו משהו קרוב לכך.
חלוקת הפרסים, אם כך, כיבדה את המעמד, וגם מרבית הזוכים כיבדו אותו בשעה שעלו על הבמה ונשאו את נאומי הניצחון שלהם. נכון, גם ברגעים הללו נרשמו כמה מבוכות: למשל, לא ברור מדוע סטיב מקווין, במאי "12 שנים של עבדות", וג'ון רידלי, התסריטאי שלו, הקפידו לנקוט בצעד חריג ולא להודות אחד לשני. לא מובן גם כיצד העזו האחראים על כך לקטוע את דבריו של יוצר בסדר גודל של אלפונסו קוארון, הבמאי היחיד והעורך השותף של "כוח משיכה", עת פנה למיקרופון כדי לומר גם כן כמה מילים לאחר קבלת הפרס על העריכה.
עם זאת, שאר הנאומים המרכזיים היו למופת. בעיקר, הם היטיבו לשלב בין איכויות שונות להפגין אצילות אך גם להחצין התלהבות, להעביר מסר אישי אך גם לומר משהו אוניברסלי. ג'ארד לטו מ"מועדון הלקוחות של דאלאס", למשל, היה הזוכה הראשון לעלות לבמה ופתח את דבריו בתודה לאמו, אך אז עבר להביע הזדהות עם המפגינים בוונצואלה ובאוקריאנה. קייט בלנשט ("יסמין הכחולה") ולופיטה ניונגו ("12 שנים של עבדות") לא הסתירו עד כמה הרגע הזה חשוב להם באופן פרטי לחלוטין, ובכל זאת טרחו גם להקדיש אותו לשאר השחקניות בתעשייה והנשים בעולם.
אז על פניו, היה ערב מוצלח זוכים מתקבלים על הדעת עם נאומים לעניין. רק שכמובן, דקות קבלת הפרס עצמן תפסו רק נתח מסוים מן הטקס, ובשאר הזמן הוא הרבה להביך ולשעמם.
המחדלים הגיעו מכל החזיתות. ראשית, מן המנחה. לא ברור למה אלן דג'נרס קיבלה שוב את המפתחות. היא כבר ניווטה את הטקס לפני שבע שנים ועשתה זאת בלי הרבה השראה, כך שאפשר היה לצפות כי גם הפעם תתקשה להתרומם, וזה בדיוק מה שקרה. מעבר לגימיק המוצלח שבצילום הסלפי, פעם אחר פעם לא השכילה הקומיקאית לקחת עד הסוף את הרעיונות שהיו לה, והתוצאה היתה מהוססת, מנומנמת וחיוורת. אין סיבה להעניק לה בעתיד את ההגה בפעם השלישית.
לא רק דג'נרס התרשלה, אלא גם רבים מן המגישים האחרים שעלו על הבמה. בלטו לרעה הריסון פורד, שנראה כאילו נגרר לזירה בכוח, וג'ון טרבולטה, שלא הצליח לבטא את שמה הפשוט דווקא של עדינה מנזל, זמרת שיר הנושא זוכה האוסקר של "לשבור את הקרח".
מעבר לכך, נראה כי בניית לוח הזמנים של הערב מלכתחילה לא היתה נכונה, והיא אילצה את הצופים להתמודד עם רגעים מתים רבים. הטקס דווקא החל בתנופה: זו היתה החלטה חכמה לתת את המושכות לפארל וויליאמס כבר בתחילתו כדי לבצע את השיר המקפיץ "Happy" מתוך "גנוב על המיניונים", וכשגרם אפילו למריל סטריפ לרקוד איתו נראה היה שהאוסקר הזה הולך לכיוון בלתי נשכח. אך מיד לאחר מכן הורגשה נפילת מתח, ורצף ארוך מדי של קטעים משמימים קטע את המומנטום. מכאן והלאה, גם בכל פעם נוספת שהחגיגה הרימה ראש, שוב היא שקעה בתרדמת בשל בנייה לא מאוזנת של התפריט.
כיוון שהבעיות בטקס היו כל כך גדולות, נראה מיותר להיטפל לכשלים הנקודתיים ביותר. בכל זאת קשה שלא לחשוב על כך שכמה טאצ'ים קטנים פה ושם יכולים היו לשדרג אותו משמעותית, גם בלי טיפול יסודי בפגמיו המובנים.
למשל, מיד לאחר הסרטון המסורתי המוקדש לאושיות ההוליוודיות שהלכו השנה לעולמם, בחרו מפיקי הטקס להעלות לבמה דווקא את בט מידלר, כדי שזו תזמר את הבחירה הקיטשית, הצפויה והנדושה מכולן שיר הנושא סוחט הדמעות מ"חופים", זה ש"סיינפלד" הפכה אותו מושא ללעג כבר לפני עשור וחצי. תחת זאת, עם קצת יותר תעוזה וקצת פחות עצלות מחשבתית, אפשר היה להעלות לבמה את חברי ארקייד פייר, שממילא היו באולם, ולתת להם לבצע את "Afterlife". הרי איזה שיר ראוי יותר כרגע למעמד שכזה ולאובדנות בסדר הגודל של ג'יימס גנדולפיני ופיליפ סימור הופמן.
מצד אחר, באמת שאולי אין טעם לחשוב על איך הערב הזה יכול היה להיות טוב יותר, ובכלל אין תוחלת בתלונות עליו. מי שראה את חגיגות האוסקר בשנים האחרונות יודע כי כולן היו רחוקות משלמות, ומי שצופה בספורט אמריקאי יודע כי האופי המתיש של הטקס אופייני לכל אירוע עתיר רייטינג בארצות הברית. שנה אחר שנה המבקרים והצופים זועקים כי יותר גרוע מזה לא יכול להיות וכי דברים חייבים להשתפר, ופעם אחר פעם לא קורה כלום.
טקס האוסקר הוא ככל הנראה כבר עסק חסר תקנה, ונותר רק להתנחם בעובדה אחת: לכל הפחות, הפעם המנצחים בו היו זכאים לכך מבחינה אמנותית, ולפי הנאומים שלהם, גם מבחינה אנושית.
הכבוד הזה מגיע להם גם כי ללא יוצא מן הכלל, יוצרי הסרטים המעוטרים השנה היו צריכים להיאבק ארוכות כדי להוציא לפועל את החזון שלהם. התסריט של "12 שנים של עבדות", למשל, נכתב ללא תשלום כיוון שבתחילה אף מפיק או משקיע לא רצה לגעת בנושא הטעון הזה. "מועדון הלקוחות של דאלאס" נעשה בפרוטות בדיוק מהסיבה הזו, וב"יסמין הכחולה" וודי אלן נאלץ לשנורר את התלבושות היוקרתיות בחינם אין כסף בשל חוסר ההתלהבות מכך שהעמיד דמות נשית במרכז העלילה. הדוגמאות עוד רבות וקצרה היריעה מלפרט אותן, אך אפשר וצריך לומר כי לזוכים מותר להתענג היום בנחת על הפסלונים שלהם.
פעם היינו אומרים כי זוכי האוסקר יכולים להביט בעצמם במראה. היום כבר מדויק יותר לומר שיש להם כל זכות שבעולם לחייך כשהם עושים סלפי. רטווטו.