טקס האוסקר הוא לא רק הזדמנות להעלאת דיוקנאות קבוצתיים לאינסטגרם, אלא גם פתח לטוויית קשרים מקצועיים. לפני שנתיים, למשל, נוצר בו שיתוף הפעולה בין הבמאי האירני אסגר פרהדי לכוכבת הצרפתייה ברניס בז'ו. הוא הגיע לאירוע כדי לזכות בפסלון על סרטו "פרידה", ואילו היא היתה מועמדת בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה ב"ארטיסט" של בן זוגה מישל הזנוויציוס, שהיה הזוכה הגדול באותה שנה. השניים נפגשו, דיברו והתיידדו, ומכאן היתה סלולה הדרך לעבודה משותפת על הפרויקט הבא של הקולנוען "העבר".
סרט זה מגיע לארץ בסוף השבוע הקרוב, כמעט שנה לאחר שערך את הבכורה העולמית שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן אירוע ממנו יצאה בז'ו בסופו של דבר עם הפרס לשחקנית הטובה ביותר, העיטור החשוב עד כה בקריירה שלה. בניגוד ל"הארטיסט" האילם, בו לא הוציאה מילה מהפה, כאן היא מדברת לא מעט ולעתים אף מרימה את קולה, שכן מדובר בדרמה אינטנסיבית ומלאת רגש על צרפתייה הקרועה בין בן זוגה הנוכחי לאקס האירני שלה.
במובנים רבים, "העבר" מזכיר את "פרידה" המהולל. הן לאור איכויות הכתיבה, הבימוי והמשחק והן מפני שגם כאן פרהדי בונה את התסריט כמעין רשומון, שבו לא ברורה האמת ולכל אחת מן הדמויות יש גרסה אחרת. ההבדל הוא, שלראשונה בקריירה של היוצר המהולל, העלילה מתרחשת מחוץ לארצו בפריז, וכתוצאה מכך כמעט כל הדיאלוגים בצרפתית. זאת, אף שהבמאי עצמו לא דובר את השפה, ורק הפרסית שגורה בפיו.
אז איך זה לעשות סרט של קצת יותר משעתיים כשאת לא מבינה את השפה של הבמאי והוא לא יכול לדבר איתך בלי מתווך? אני פוגש את בז'ו עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים מרחבי אירופה מיד לאחר הפרמיירה של "העבר" בקאן, ומובן כי זו השאלה הראשונה שעולה. בז'ו היא דווקא שחקנית שעונה בכנות ובפרטנות בדרך כלל, אבל הפעם צר לנו לאכזב אותה, כי אין לה אין משהו מיוחד לספר. "בקושי שמתי לב לעובדה שאסגר מדבר רק פרסית", אומרת השחקנית, בת 37, צרפתייה ממוצא ארגנטינאי. "התרגלתי לזה מהר. היה לו מתורגמן מצוין, שלא סיכם את דבריו בתמציתיות, אלא תרגם לנו כל מילה, כל ספק וכל היסוס. זה היה כאילו שאסגר והמתורגמן הם לא שני אנשים שונים, אלא ראש אחד שמדבר באותו קול, ובמהרה כבר שכחתי מהעובדה שהבמאי כאן לא מדבר צרפתית".
ואיך זה היה לעבוד עם במאי איראני, ביחס לבמאים המערביים איתם שיתפת פעולה עד כה?
"אותו דבר בדיוק. אני לא מגדירה אנשים לפי הלאום שלהם. בשבילי במאי זה במאי, זה אדם עם נקודת מבט ועם סיפור שהוא רוצה לספר, ואסגר הוא מעל הכל מספר סיפורים נהדר. יש לו כמה מאפיינים מיוחדים, אבל אני ממש לא חושבת שהם קשורים למוצא שלו".
במה הוא שונה מיוצרים קודמים שעבדת תחת השרביט שלהם?
"מה שמיוחד בו זה האינטנסיביות של תהליך החזרות. אצל רוב היוצרים האחרים, אתה לומד להכיר את הדמות שלך תוך כדי הצילומים. אצלו, עבדנו על כל סצנה וסצנה ועל כל דיאלוג ודיאלוג במשך חודשיים לפני שצילמנו ולו שנייה אחת. ככה, היה לי זמן ללמוד את הדמות שלי, להעלות עליה שאלות ולענות עליהן כך שאכיר אותה באמת. עשינו כל כך הרבה חזרות, שהגעתי לצילומים מוכנה לחלוטין, כאילו כבר צילמתי את הסרט הזה פעמיים או שלוש".
מי שזוכר את נערת החן האלגנטית, המחויכת ומלאת הביטחון שגילמה בז'ו ב"הארטיסט", יופתע אולי לגלות כאן פנים אחרות לגמרי שלה. פה היא משחקת אשה סחוטה ומבולבלת מן המעמד הבינוני-נמוך ומן הפרברים הפריזאיים, כזו שאין בה טיפה של זוהר וגם לא כל כך שמחת חיים או אמונה ודאית במשהו.
"היא שונה ממני לחלוטין", מצהירה בז'ו. "לא אוהבים אותה כמו שהיא רוצה, ומסביבי יש המון אהבה; היא לא מצליחה להתנתק מהעבר, בעוד שאני שלמה איתו לחלוטין, לטוב ולרע; יש לה המון ספקות והיסוסים, בשעה שאני כל הזמן שועטת קדימה בלי יותר מדי התלבטויות. זה מה שכל כך אהבתי בסרט נהניתי מן ההזדמנות לשחק דמות הפוכה ממני, כזו שאם הייתי בנעליה, הייתי עושה הכל אחרת ממנה. זה אתגר מעניין, ללמוד להבין מישהי שכל כך רחוקה ממך ובעיקר ללמוד לאהוב אותה, כי אתה לא יכול שלא לאהוב את מי שאתה מגלם".
את אומרת שאת לא דומה לה בשום צורה, אבל יש ביניכן נקודה אחת משותפת לה יש ילדים חורגים וגם לך, שכן את אשתו השנייה של מישל ואם אני מבין נכון יש לכם שני ילדים משותפים ושניים מהנישואים הקודמים שלו.
"זה נכון. באחת השיחות הראשונות שלי עם אסגר ספרתי לו שאני עומדת לנסוע לארגנטינה עם ארבעת הילדים והוא הופתע לשמוע שיש לי כל כך הרבה, אז הסברתי לו שחצי הם לא שלי ביולוגית. אולי זה תרם להחלטה שלו ללהק אותי, כי הוא חשב שזה אומר שאני אבין טוב יותר את הדמות, אבל לדעתי אין קשר. אני לא חושבת שצריך להיות קרוב באיזושהי צורה למה שכתוב בתסריט כדי לגלם אותו כהלכה. אני שונאת שבמאים אומרים לי 'את יודעת מה זה להיות נורא לחוצה ועכשיו בסצינה הזו תהיי נורא לחוצה'. לזה אני עונה 'לא, האמת שאני לא יודעת מה זה להיות נורא לחוצה, אבל אני אמצא דרך להביא את זה לידי ביטוי, ואל תבקש ממני לחפש את האופי של הדמות בתוך תוכי כי הוא לא שם, וזה גם ממש לא הכרחי. אני יודעת לשחק גם בלי זה".
איך את מצליחה להיות לא לחוצה. יום אחד אוסקר, יום אחר קאן, ובאמצע לגדל ארבעה ילדים, זה לא נשמע לא מלחיץ.
"אני כן לחוצה, אבל אני לא 'נורא' לחוצה. אני זהירה מטבעי ונהיית יותר ויותר זהירה עם הזמן. בשנה האחרונה עבדתי יותר מדי, ולא אחזור על כך שוב לעולם. מכאן והלאה אעשה סרט או שניים בשנה, לא יותר".
"הארטיסט" עשה הרבה רעש בהוליווד. למה לא המשכת שם את המומנטום ובמקום זאת המשכת לעבוד בפריז?
"בצרפת אני כוכבת, אבל בהוליווד אני כלום. קיבלתי הצעות, אבל הן לא היו מעניינות מספיק, בטח לא מספיק כדי לטרטר את המשפחה שלי או חלילה כדי להתרחק ממנה לזמן ממושך. אם היתה מגיעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, אז הייתי מוכנה גם לשים את כולם במזוודה ולקחת אותם איתי לאפריקה, אבל זה לא קרה. התסריט של אסגר היה הכי טוב שהגיע אליי ובמקרה הוא היה בפריז. יש בי הערכה עצומה להוליווד, משם נוצרו הסרטים שגדלתי עליהם, וברור שאשמח בעתיד לעבוד שם, אם רק יתגלגל אליי איזשהו פרויקט מסקרן".
בקרוב מישל ואת שוב עובדים יחד, והפעם בסרט "החיפוש" שיצטלם בגיאורגיה. מה תעשו עם הילדים?
"הם יבואו איתנו וילמדו שם בבית ספר צרפתי. אבל אנחנו לא גוררים אותם לכל מקום. הנה, הם לא כאן בקאן, אלא נשארו בבית עם הסבא והסבתא, וזה קשה לי, כי הלוואי שהייתי יכולה ללכת לפגוש אותם מיד בתום הראיון הזה. אבל אין מה לעשות, צריך לשמור עליהם ולא לטלטל אותם יותר מדי".
איך תגיבי אם מישהו מהילדים יגיד לך שהוא רוצה להיכנס לעולם המשחק?
"אני אגיד מזל טוב ובהצלחה. אני רק אקווה שהם עושים זאת מהסיבות הנכונות ולא בגלל אבא או אמא שלהם. זו עבודה קשה. קשה להתמודד עם הדחיות באודישנים, קשה להתמודד עם כל הפיתוי של הכסף והתהילה, קשה לדעת איך לבחור את הפרויקטים הנכונים וקשה להתמודד עם הביקורות. לפעמים הן רעות ולפעמים הן טובות, אבל תמיד מדברים עלייך, לחיוב או לשלילה. בגלל זה אני משתדלת לא לקרוא ביקורות".
ואת מצליחה לא לקרוא אותן?
"כן. אין לי פייסבוק, אין לי טוויטר, יש לי מכשיר סלולרי ישן שבקושי עובד ואת המחשב לא פתחתי, אז אין לי מושג מה אמרו אחרי הפרמיירה אמש. אני ניזונה רק מהוויבים מסביב וההרגשה שלי שאהבו את הסרט, אבל לא קראתי שום דבר שכתבו".
לפני סיכום, אם אפשר לחזור אחורה לערב האוסקר. זה מן הסתם היה אחד הערבים המיוחדים והמרגשים בחיים שלך. מה את זוכרת ממנו?
"את הרוב לא קלטתי בזמן אמת. בסיום הערב אמרו שמישל היה ממש חמוד בדברי הזכייה שלו ואיזכר אותי בצורה ממש יפה, והייתי צריכה ללכת ליוטיוב ולראות שם את הנאום כדי לשמוע ולהפנים באמת את הדברים. אני גם זוכרת כמה מפגשים מרגשים שהיו שם, עם אסגר כמובן וגם עם מריל סטריפ, שהיתה אדיבה מספיק כדי לתת לי עצה מועילה".
מה היא היתה, אם אפשר לשאול?
"סטריפ אמרה לי שאפילו שכולם ינסו לדחוף אותי לזה, שלא אנסה לשחזר את הדמות של 'הארטיסט', שאבין שתמיד יזהו אותי עימה ושאני תמיד אהלך בצילה, אבל שאני צריכה לשחרר ולהמשיך הלאה ולחפש דמויות חדשות ואחרות, שזה בדיוק מה שאני עושה כאן".
לסיום, כנהוג אצל פרהדי, "העבר" מסתכם בסוף פתוח. יוצא לך לעיתים לחשוב מה קורה הלאה עם הדמות שלך?
"הא, זו שאלה יפה. מישל תמיד צוחק עליי שבסוף כל סרט אני מציקה לו בשאלות על מה יהיה עם הגיבורים ואם הם יהיו ביחד או לא. הוא אומר לי 'מה אכפת לי? זה הסוף של הסרט אז זה הסוף של הסיפור מבחינתי', אבל אני תמיד ממשיכה לתהות ולשאול. אז כך גם לגבי הדמות שלי כאן. היא מבולבלת ואני מבולבלת. אסגר לא גילה לי, אז אין לי מושג מי הוא באמת אהבת חייה ועם מי היא תהיה בסוף. כל פעם שאני חושבת על זה, יש לי תשובה אחרת".