תחשבו מה שתחשבו על קווין בארנס, קשה להכחיש את היותו הזיקית הגדולה של עידן האינדי הנוכחי. ב-18 שנות קריירה עם אוף מונטריאול, האיש הספיק לסמן וי אקסטרווגנטי כמעט על כל ציון דרך סגנוני בתולדות הרוק, מהפסיכדליה המתקתקה של "The Gay Parade", דרך האינדי-פופ המתוחכם של "Satanic Panic in the Attic", ועד מה שלא מעט מעריצים רואים כפסגה שלו "Hissing Fauna, Are You the Destroyer", שבו הפך בארנס בהדרגה לסוג של מפלצת גלאם אנדרוגינית חסרת בושה. אלא שמאז משהו קרה לבארנס, שקצת נלכד בתוך הפרסונה הגלאמית שלו, ובמקום להמשיך לצעוד קדימה התחיל לייצר להיטי Fאנק-דיסקו-גלאם על המשקל. במקביל להתפחות המרשימה שלו כאמן מופיע (ממש אז הגיעו אוף מונטריאול לראשונה לישראל, והותירו מאחור מאות היפסטרים מפרפרים מהתרגשות), בארנס שחרר סדרה של אלבומים עצלים ושטאנציים שנשמעו כמו פח זבל של גרובים שבטח עובדים פצצה בלייב.
אבל הסיפור הזה עוד לא נגמר, כי לפני פחות משנה שחררו אוף מונטריאול את "Lousy with Sylvianbriar" פתאום, אחרי חמש שנים שחונות, אלבום מדויק ולא מתאמץ שמשאיר מאחור את מניירות פרינס-פינת-דיוויד-בואי ומאמץ נימת אמריקנה ישירה ונוגעת. זו היתה הפעם הראשונה מזה זמן רב בה בארנס השתמש באיכויות הזיקיתיות שלו, והתוצאה היא פיק קריירה מאוחר ומפתיע, כולל למשל שיר כמו "Sirens of Your Toxic Spirit", מהטובים שההרכב הקליט אי פעם. והאלבום הזה היה נועז במיוחד, כי הנימה של השירים החדשים לגמרי לא מתיישבת עם הנישה הבימתית שאוף מונטריאול התמקצעה בה כל כך בשנים האחרונות. לכן, השאלה המסקרנת אודות ההופעה אתמול בבארבי היתה איזה מן קווין בארנס יגיע לבקר הפעם האלטר אגו הצבעוני של אלבומי הגלאם, או זמר השורשים הבוב-דילני של האלבום האחרון?
התשובה המפתיעה היא ששניהם הגיעו לבקר. הם פשוט חילקו ביניהם את ההופעה, שווה בשווה: חצי ראשון שמוקדש ברובו לחומרים חדשים, ובו בארנס ונגניו מתמקדים בנגינה רוקיסטית לפרצוף וחובשים כובעי קאובויז, וחלק שני צבעוני ופרוע שבו בארנס מוריד חולצה וחוזר אל הלהיטים של "Hissing Fauna" והאלבומים סביבו. ההופעה של אוף מונטריאול, חשוב להבהיר, היתה מהוקצעת מאוד לכל אורכה, אבל קשה היה להתעלם מפיצול האישיות שלה, והקהל הגיב בהתאם בחצי הראשון נרשמה תגובה מנומנמת יחסית, בעוד שבשני הבארבי הפך לחבית נפץ מבעבעת.
אבל האמת היא שבמובנים רבים, דווקא החצי הראשון, זה שהותיר את הקהל מעט אדיש, היה המעניין והמרגש בהופעה. בחצי השני, בארנס בסך הכל חזר על השואו שהוא מורגל בו, במקצועיות מרשימה אך מעט מעוררת רתיעה שהגיעה לקליימס מתבקש עם ביצוע היפראקטיבי של "The Past Is a Grotesque Animal" וריסוק גיטרה על הבמה; בחצי הראשון, לעומת זאת, השירים החדשים של בארנס ריעננו את הסאונד של ההרכב וצבעו אותו בצבעים חדשים ומפתיעים. דווקא בחצי הזה, נרשמה תכונה והתרגשות אמיתית.
הצליל הגרובי והאוורירי של אוף מונטריאול התחלף ברגעים הללו בחטיבת קצב רוקיסטית שנשמעה בגרסה הבימתית בראש ובראשונה ובאופן מפתיע כמו בריט פופ, והעלתה זכרונות מתוקים מהרכבים כמו סוויד או סופרגראס. ודווקא שם, בשירים כמו "Colossus" המהפנט, "Obsidian Currents" האפל או "Triumph of Disintegration" הסוחף, נוצרה על הבמה דינמיקה חדשה ומרתקת בין חברי הלהקה, כזו שאולי לא התאפיינה בתנועות גוף בלתי נשלטות, אבל מצאה את הנגנים דרוכים, קשובים ומדויקים להפליא אפילו אם הקהל העדיף להמתין בסבלנות ללהיטים המקפיצים. בארנס וחבריו שילמו לבסוף לקהל הישראלי את מס הדיסקו שנדרש מהם, אבל את הנשמה הם נתנו שם, ברגעים הקטנים.
