כשתרבות מתחפשת למשהו שהיא לא

זוכרים את שלושת הקופים? אלה שלא ראו, לא ידעו ולא שמעו על כך שנעשה עוול בסביבתם, ובוחרים להעלים עין מן המתרחש. לא זוכרים? לא נורא. זוכרים את אייל גולן? את האבסורד המדהים בדמותו של "הזמר המפורסם" ביטאו בצורה המושלמת ביותר צמד מגישי הרדיו שי גולדשטיין ודרור רפאל בכתב ההגנה בתגובה לתביעת הדיבה של גולן. "התובע קעקע לעצמו קעקוע ייחודי של עיניים בעורף, דבר המקנה לו לכאורה יכולת על טבעית, שלא לומר אלוהית – של צפייה גם לאחור!!!", כך נכתב. "מה כוונתו של אדם שמקעקע עיניים מאחורי הראש מצד אחד, ומצד שני הוא כה מיתמם ביחס לנעשה בחברה שבשליטתו המלאה ואשר הוא מכהן בה כמנהל בכל הקשור לניהול חשבונותיו". מי שמאמין אולי לא מפחד, אבל להיתמם הוא עדיין יכול.

לא מעט מוצרים טלוויזיונים נחותים מתחפשים לסוגה עילית, ריאליטי מתחזה להיות דוקומנטרי, ציני מתחפש לרומנטי וכיוצא באלו. אבל מכולם אולי הכי מרגיזים אלו שמתחפשים להיות מצחיקים בעוד שהם בסך הכל גסי רוח ופוגעניים.

"עממיות", האחות הקטנה והצולעת של "החברים של נאור" היא דוגמא לזה – סדרה שאמורה להיות כיפית וחמודה על ארבע בנות יפות וצעירות בעיר הגדולה שרק רוצות לעשות כיף עד שימצאו את "האחד", הפכה לסדרה על פרחות נצלניות מהגיהנום שיעשו הכל כדי למצוץ את לשדם של הגברים סביבן. זה מתחפש לקומדיה, אבל זה בעיקר דוחה. זה מתחפש למצחיק אבל זה בעיקר ספוג שנאה ובוז.

מתישהו בעשרים השנים האחרונות, מדינת ישראל איבדה את הצפון. או אולי את המצפון. עשרות שנים של שטיפת מוח במערכת החינוך עשו את שלהן והאזרחים הטובים של הארץ המובטחת פשוט איבדו את היכולת להשתמש נכון בכלים העומדים לרשותם.

חופש הביטוי, למשל, הפך להיות כלי להכשרת אלימות מילולית. אריאל זילבר לא מסמפט גייז וערבים. זכותו. זה עדיין לא נותן לו את החופש להסית נגד קהילות שלמות ולטעון לסתימת פיות כאשר הוא נתקל בהתנגדות. כל טיעוני "זו האמת שלי" אינם עומדים במבחן הצדק המוסרי. לא מדובר באמת. מדובר בדעה חשוכה אשר הנושא בה צריך להתבייש בעצמו ולקוות שהאדמה תקבור אותו במקום לחכות לתהילת ההמונים.

הושחתנו. הפכנו להיות אומה מנוונת ורקובה. אומה שמאדירה דעות קיצוניות ומתגאה בזה; שלא מהססת לתקוף, כמה נוח, את הרוב הדומם שפוצה את פיו רגע לפני שהוא מרים ידיים. רוצי שמוליק, תברחי מכאן. מהר.

אף אחד לא ציפה ש"החברים של דנה" תהיה יצירת מופת. אבל נדמה שבמבחן התוצאה הסופית, לא נותר אדם שפוי שלא בהה בהלם במבול האינטרסים שהתחזה לתכנית אירוח לגיטימית. התרגלנו לכך שתכניות הבוקר משמשות פלטפורמה לקידום תכני הזכייניות, אבל "החברים של דנה" חצתה את כל הגבולות האפשריים ואולי כדאי שמועצת הרשות השנייה ו/או קברניטי קשת יזיזו את ישבנם ויטפלו בנושא.

כי, אתם מבינים, היה מאוד קשה למצוא תכנית בה לא התארח אחד ממיוצגיו של יריב נתי, בן זוגה של דנה רון. לכאורה, אין כאן שקר. האנשים האלה הם באמת החברים של דנה. בפועל, יש כאן קידום עצמי די מזעזע שללא ספק חורג מכל כללי האתיקה הבסיסיים. המיוצג מקבל במה לקדם את עצמו, זוכה בקמפיין עתידי בתקווה, בן הזוג של דנה רון גוזר קופון ודנה, ובכן, חוגגת עם החברים. לגמרי זוג מנצח.

בוז'י הרצוג, ג'סטין ביבר ומיילי סיירוס – קללת הבייבי פייס לא מרחמת. שני האחרונים פצחו בקמפיין פוליטי מהחריפים והקיצוניים שנראו בעולם התרבות, והמסר הוא: הם רעים. מאוד רעים. עד כמה רעים? וואו, אה, כלומר... ממש רעים! הסתבכות ב"צרות" מעולם לא היתה פחות סקסית, מאז ששני אלה נהיו סופר נחושים להוכיח שהם גטו סטייל. מהצד הם נראים כמו אוגרים שרצים במקום, מתנשפים ומזיעים בניסיון להתנער מתדמיתם הקודמת והטהורה. נראה כי ביבר וסיירוס עדיין לא הפנימו כי כסף וקשרים זה נחמד אבל שניהם לא יקנו להם אופי. לא שאפשר להאשים אותם – גם ליידי גאגא עדיין לא הבינה את זה, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?

הם יוצאים לשטח, הם מלאי אידאלים, הם נחושים וחדורי מטרה. אבל אז, הו אז, הם נתקלו במראה והחזיון המופלא שהחזיר להם מבט שם, הוציא אותם משיווי משקל. מרבית תוכניות התחקירים מחופשות לאבירים עטויי שריון שמימי מצופה בצדק טהור, בפועל מדובר רוב הפעמים בילדים רכובים מטאטא, כששמיכה משמשת להם גלימה. כשתוכניות תחקירים מתחפשות לחשובות וצודקות ורציניות, זה מבלבל. כי הנושא חשוב, וזה מטעה לחשוב שגם העוסקים בו חשובים. אבל כשאמנון לוי חוזר אל עצמו מתוך עצמו ואורלי וגיא מדגמנים כובד ראש מודאג, מתבהר – תוכניות התחקירים מתחפשות לאלטרואיסטיות, אבל בעצם תמיד עוסקות בטאלנט.

את גינוני המפיק המוזיקלי הזחוח; שיכול להצביע על ניואנסים, להפוך את הביט למגפתי ואת האמן לחסין כישלון – קיבלנו בכפית גדושה לתוך הפה עוד קודם לכן, בקשקשת הנושנה של אביב גפן. אלא שאז הצטרף לחנגה הלא סוחפת עברי לידר, שהפגין זאת בהתלהבות יתר ובהתאם לז'אנר, ב"אקס פקטור". בעולמו של לידר ישנו, ובכן – לידר אחד. כך, בנקישת אצבע, הוא לכאורה יכול לסלק את הברבורים של הקולגות מהאוויר, ולהנדס את צורתו של מתמודד נתון (פיוז'ן?) לכדי ממתק מסחרי. לידר פיצח את המשוואה המתמטית עם פצצת ה-TYP, ועכשיו בלהטוט עם הספרות, הוא כבר יהפוך אותך לדבר החם הבא.

בפורים הזה, עברי ילד הפלא - שהוא לא ג'יימס מרפי, ג'יי זי או אפילו יזהר אשדות, יכול להסיר את חליפת מפיק העל ולצעוד אך ורק עם גלימת כוכב הפופ המקומי שהוא. קשה לפקפק בכישרונו של לידר, אבל האטיטיוד שלו כאיש מקצוע לא עובד וכמעט ליצני. אולי במקום הזה ובזמן הזה דיבורי סרק לא מצליחים להוליך שולל, ואולי פשוט לאף אחד לא אכפת.

את הלוגו של ערוץ 24 אפשר לדוג מהפיות המפהקים של העולם, ואז להשליך חזרה. מי באמת צופה בערוץ המוזיקה הישראלי, ולמה? 24 עבר גלגולים רבים בחייו הקצרים, ולמרות התהפוכות, החילופים והרצועות האינסופיות - הוא נותר הערוץ שאליו נזפזפ רק בטעות, אם הספרה 4 הצליחה להחליף את ה-2. התחפושת הראשונית של הערוץ, זו שהיתה אמורה לסמן את היותו אלטרנטיבה מקומית לכל ה-MTV למיניהם - הרגישה כמו דבר חיוני למדי, אז ב-2003. היום, עם זכיינית אחת שלא מפעילה שריר לכיווננו, ערוץ 24 הוא לא כלום.

כך שאת התחפושת שאף אחד לא מבין מהי, קל להעניק לערוץ המקומי – שכרגיל לא עומד ביעדו (איזה יעד, בעצם?). בצער רב, נראה שאפילו אושיות כמו יואב קוטנר לא יצליחו לזרוק גלגל הצלה. הקרקע עברה כזו רעידת אדמה, שמשם ספק אם ניתן לחזור.

השתתפו בהכנת הכתבה: נועה הרשקוביץ, לילך וולך, שי סגל ואביעד קדרון.