קורדרוי 80: איך נשמע המוזיקאי שמורכב מדילן, ספרינגסטין ודייר סטרייטס?

אתחיל מהסוף: הציון של "Lost in the Dream", האלבום החדש של דה וור און דראגס, הוא 10. הוא מועמד מוקדם לתואר אלבום השנה. אומר יותר מזה: אם אהבתם את הבק החדש, שהוא אלבום מצוין אך לא מושלם, נסו את זה, אני כמעט בטוח שלא תצטערו. אדם גרנדוסיל, שאולי התקנא בחברו לשעבר ללהקה קורט וייל, שהוציא את אחד מהאלבומים הטובים של השנה שעברה, מנצח כאן בדרבי הפרטי ביניהם עם יצירה מרגשת, כובשת וסוחפת. הוא אמנם כותב טקסטים פחות עמוקים מווייל, אבל מוזיקלית מחונן ממנו, והפעם הוא זיקק את הדי.אן.איי של המוזיקה שלו: דילן + ספרינגסטין + דון הנלי + דייר סטרייטס מותכים יחד ומוגשים מעודכנים ל-2014. שום דבר חדש, והכל חדש. את לבו שותת הדם בעקבות פרידה מחברה שופך גרנדוסיל לתוך השירים שלו ומנסה לעצור בעזרתם את הדימום, אבל למרות מוטיבי הדם ושמות של קטעים כמו "תחת הלחץ", "עיניים אדומות", "סובל", "נשרף" וכו', "Lost in the Dream" הוא ממש ממש לא אלבום מדכא, להפך - הוא מרומם נפש. אני כמעט מתפתה להגיד שהוא ה"כמעט מפורסמים" של האלבומים, וזה חתיכת סופרלטיב. הוא מושלם לנסיעה לבד באוטו, לנסיעה לבד ברכבת, להתחבק איתה על הספה, לשכוח מהכל. הוא אלבום שכל כך שואב אותך לתוכו שכל מה שאתה רוצה זה להקשיב לו עוד ועוד. וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות.

עוד אלבום שכדאי לכם לפנות לו זמן הוא "Singles", החדש של ההרכב הסינת'-ווייב המצוין מבולטימור. יתכן שהציפיות שלי ממנו היו מוגזמות, ולכן הוא לא הימם אותי, אבל גם כך הוא כולל לא מעט קטעים נהדרים שאפופים באפלוליות אייטיזית מבורכת. הנה דגימה מייצגת מתוכו, וגם הביצוע של הסינגל הראשון והמושלם אצל לטרמן, ביצוע שצריך לראות כמה פעמים, גם כי סם הרינג נותן פייט למהלכי הריקוד של איליין בניס, וגם כי הוא מנפץ סטריאוטיפים: אפילו פקידי שומה/רוצחים סדרתיים יכולים להיות כוכבים.

סמנו לעצמכם את ה-14 באפריל, אז ייצא אחד מאלבומי הבכורה המצופים של השנה, "Amphetamine Ballads" של דה אמייזינג סנייקהדס. קשה לדעת האם ההבטחה הגדולה מגלזגו גם תקיים, וברור שאת הסינגל הראשון "Flatlining" יהיה קשה לנצח, אבל גם הקטע החדש הזה מלוכלך כהלכה ומחזק את אווירת הסכנה.

אחרי בילד אפ לא קטן הגיע סוף סוף "Say Yes to Love", אלבום הבכורה של פרפקט פוסי המצוינים, אם אפשר לקרוא ל-23 דקות של רעש ודיסטורשנים ועצבים "אלבום". נאמר זאת כך: אם אתם צריכים להשתחרר מהאפקט של דה וור און דראגז, לפרפקט פוסי יש את התרופה. מרידית' גרייבז ורביעיית הגברים שתומכת בה עושים החייאה מתבקשת לתנועת הגירל ריוט, וגורמים לך להתאמץ ולגגל את המילים כדי להבין מה היא רוצה להגיד. והיא רוצה. הנה השיר שפותח את הבליץ.

למרבה השמחה, פרפקט פוסי לא לבד: תגידו שלום לווייט לאנג מוונקובר, שלוקחות את הPאנק של גרייבז ומעבירות להילוך שישי בחסות הסולנית מיש וויי. סינגל ראשון מתוך אלבום מלא שייצא השנה.

בתקופה הקרובה נשמע הרבה על האלבום החדש של דה הולד סטדי, "Teeth Dreams", אבל שני השירים שיצאו ממנו כבר לא מצביעים לטעמי ולצערי הרב על משהו שיהיה אפשר לכתוב עליו הביתה. נדמה שקרייג פין והלהקה מנסים להמציא את עצמם מחדש בגרסת האצטדיונים, ולא בטוח שזו עסקה טובה לאף אחד מהצדדים. אבל יש מזור, והוא "English Oceans", האלבום החדש, מספר 12, של דרייב ביי טראקרז, ההרכב הוותיק מאטלנטה, שעושים הולד סטדי משלהם עם שעה של אולד סקול רוקנרול חכם.

דה סנואו הם סופרגרופ חדשה שמורכבת מהסולנים של ביץ' פוסילז, וויילד נאת'ינג וההולוגרמז. השיר הראשון שלהם הוא כל מה שהיה אפשר לצפות מהטרויקה הזאת.

"Father, Son ,Holy Ghost" של הצמד הסן פרנסיסקואי גירלז הגיע למקום השני ברשימת אלבומי השנה שלי ב-2011. לא הרבה אחרי זה הם סגרו את הבאסטה, ואלבום הסולו של מי שהיה הלב של ההרכב, כריסטופר אוונס,"Lysandre", יצא בשנה שעברה והיה אכזבה מבחינתי. עכשיו מגיע שיר חדש של אוונס, והוא גוספלי ויפהפה וצובע את העתיד שלו בצבעים בוהקים, כראוי לאחד ממשוררי הרוק המוכשרים של דורו.

סינגל יפה לשלישיה מסיאטל שלא הכרתי עד כה, אבל לאור הדיבור על אלבומם החדש, "Soft Opening", זה עומד להשתנות בקרוב.

יודע כל אדם עם אוזניים ולב ש"Wrecking Ball" של מיילי סיירוס הוא שיר פופ מושלם. חושבים שלא? לכו להיבדק. גם לוויילד ביסטס, שאחראים על אחד מהאלבומים הטובים של התקופה האחרונה, "Present Tense", יש אוזניים ולב, והם תרמו אותו לטובת קאבר אקוסטי ללהיט. למרבה הצער כמה היפסטרים בקהל חשבו שזה מצחיק, אבל נסו להתעלם מהם, קשה להם עם עצמם גם ככה.

ארקייד פייר הם חובבי קאברים ידועים, ובשבוע שעבר, במהלך הופעה במיניאפוליס, עשו כבוד ליקיר העיר פרינס עם ביצוע לאחד משיריו הגדולים.

פנו שעתיים, כי הנה הנשיונל בהופעה מדהימה לפני חודש פלוס בסידני. ענקיים.

מחר, לפני 25 שנים, יצא בסיאטל אי.פי קטן שלא ידע שהוא מתחיל מהפכה. קראו לו "Shine" וללהקה שהוציאה אותו קראו Mother Love Bone. הכל כבר סופר על איך ההבטחה הענקית אנדרו ווד נכנע לסם ובמותו ציווה את פרל ג'אם ואת ההתפוצצות של הסצינה המוזיקלית בעיר, וכתופעת לוואי גם את הסרט "סינגלס". "Chloe Dancer / Crown of Thorns" מופיע גם באי.פי הבכורה הזה וגם בפסקול הסרט, והוא 8 דקות מהמושלמות והמטלטלות לב בתולדות הרוקנרול. כי זה סוג האהבה שלי, הסוג שממשיך הלאה, הסוג שמשאיר אותי לבד.