לפני עשר שנים יצא למסכים "שמש נצחית בראש צלול", סיפור אהבה לא מאוד שגרתי על גבר ואישה (ג'ים קרי וקייט ווינסלט), שבחרו למחוק אחד את השניה מהזיכרון בשיטה חדשנית, בעקבות פרידה כואבת. הסרט זכה לאהדה מיידית, רכש קהל מעריצים נלהב ואף נכלל ברשימות רבות שהוקדשו לסרטים הטובים של העשור הקודם. "שמש נצחית" היה, ככל הנראה, השיא הגדול עד היום בקריירה של צ'ארלי קאופמן, האיש הנחבא אל כלים והמסתורי שכתב את התסריט לסרט והפך לתסריטאי הכי מוכר בתולדות הקולנוע. לא לחינם. קשה לחשוב על הרבה תסריטאים נוספים, שהצליחו לעצב עולם קולנועי אישי וייחודי מאוד באמצעות כתיבת בלבד, וליצור מצב שבו כותב הסרט נתפס כחשוב יותר מהבמאי והשחקנים שלו. על כן, חגיגות העשור להישג הקולנועי הגדול של קאופמן מהוות הזדמנות טובה לנבור בתולדותיו של קאופמן ולשרטט קווים לדמותו של היוצר הייחודי.
קאופמן נולד ב-1958 למשפחה יהודית ניו יורקית, שהרחיקה בשלב מסוים עד לקונטיקט. בבגרותו למד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, ואף ניהל קריירת משחק קצרה. את הצלחתו ההוליוודית המפתיעה של קאופמן לקראת סוף שנות ה-90 צריך לייחס למזל גדול ואולי אפילו לנס. עד גיל 40, פחות או יותר, היה קאופמן תסריטאי זוטר בסדרות טלוויזיה נשכחות. במשך כמה וכמה שנים הסתובב בין כל האולפנים בהוליווד עם תסריט לסרט שכתב, "להיות ג'ון מלקוביץ'", אך נדחה על-ידי כולם. אנשי האולפנים העריכו את הייחודיות והשנינות של התסריט, שחיבר בין סיפור אהבה עקום לפנטזיה על תעלה סודית, שמובילה לתוך גופו של השחקן ג'ון מלקוביץ', אך לא חלמו בכלל להשקיע בו כסף. אלא שאז הגיע התסריט לידיו של ספייק ג'ונז, במאי קליפים מקורי ומצליח, שבדיוק חיפש תסריט עבור עבודתו הקולנועית הראשונה. ג'ונז, שחוזר באותה תקופה על-ידי אולפנים שונים, הצליח אחרי כמה שנים של מאבקים לגרום לסרט הזה לקרות. התוצאה הייתה כל-כך שונה מכל מה שנעשה באותה תקופה בהוליווד, שהתסריטאי שלה הפך מיד לשם דבר.
בעקבות "ג'ון מלקוביץ'" נעשה צ'רלי קאופמן למשהו כמעט לא יאמן במציאות ההוליוודית תסריטאי-יוצר. במציאות שבה השליטה ביצירה הקולנועית נתונה בידי המפיק, או במקרים היותר טובים בידי הבמאי, הצליח קאופמן לקבוע כללי משחק חדשים, שלפיהם עבודתו נחשבת לדבר החשוב בסרט, ושאר מרכיבי ההפקה מכוונים כדי לשרת אותה. אחרי ל"ג'ון מלקוביץ'" הפך לסרט פולחן מיידי, פתאום כולם רצו לעבוד איתו. מהר מאוד קאופמן שלף ממגירתו עוד תסריטים, שכולם שימרו את המאפיינים המרכזיים ביצירתו: מקוריות, דמיון פרוע ושנינות. בתעשיית הסרטים ההוליוודית שחיפשה מאז ומעולם את הבטוח והמובן, קאופמן הפך את החדש והלא שגרתי לערך עליון. "אדפטיישן", שבויים גם הוא על-ידי ספייק ג'ונז, סיפר את סיפורו של התסריטאי המיוסר צ'רלי קאופמן, שמנסה בנואשות לעבד ספר שאינו ניתן לעיבוד, ושל אחיו נטול הערכים דונלד, שכמובן מעולם לא היה קיים במציאות. ב"וידויים של מוח מסוכן", עבודת הבימוי הראשונה של ג'ורג' קלוני, סיפר סיפור של מנחה שעשועונים שהוא גם רוצח שכיר בשירות ה-CIA. את "שמש נצחית בראש צלול" בנה עלילה שמתרחשת ברובה בתוך ראשה של הגיבור הראשי, ומדמה את העיצוב מחדש של זיכרונותיו.
גם ב"סינקדוכה, ניו יורק", עבודת הביכורים שלו כבמאי, הלך קאופמן הכי רחוק עם הדמיון שלו, וכתב על יוצר תיאטרון ששאיפתו לאמת מובילה אותו לבנות עולם מעוצב לפרטי פרטים, שמתקיים במקביל למציאות. באופן אירוני, דווקא כשקאופמן עשה את הצעד המתבקש ובחר לביים תסריט שלו, הוא נקלע למבוי סתום. התבוננות מאוחרת ב"סינקדוכה, ניו יורק" מגלה כי הוא מכיל בתוכו את כתב ההנמקה האולטימטיבי לעצירת הקריירה של קאופמן. הסרט עוסק באי אפשרותה של יצירה, ובחוסר האונים של האמן אל מול החיים. בניגוד לסרטים של קאופמן שלא בוימו על ידו, שהייתה בהם חדווה, שנינות ורגש, "סינקדוכה, ניו יורק" הוא סרט שמביע חידלון ומשרה מועקה בכל מרכיביו, גם המרשימים בהם. לא פלא, אם כן, שלמרות הערכה ביקורתית שזכה לה, הסרט נדחה על-ידי הקהל ונכשל לחלוטין בקופות.
שש שנים עברו מאז הסרט האחרון של צ'רלי קאופמן, ואין ספק שנוכחותו חסרה בנוף הקולנוע האמריקאי העכשווי. בתקופה שבה המיינסטרים ההוליוודי מספק לנו בעיקר סרטי קומיקס, והקולנוע העצמאי מנפק ברובו קיטש דברני ונטול ערך קולנועי, המעוף הרעיוני והמקוריות הבלתי מתפשרת של קאופמן מעוררים געגועים. נראה שגיוס התקציבים לשיגיונותיו של קאופמן הפך כיום לבלתי אפשרי כמעט. עם זאת, יתכן והגאולה לקריירה של קאופמן תגיע דווקא מכיוון הטלוויזיה, שהפכה בשנים האחרונות לבית עבור הכישרון והמקוריות בהוליווד. רשת הכבלים FX הזמינה מקאופמן פיילוט לסדרת טלוויזיה בשם "איך ומתי", שאמור להיות מופק במהלך השנה בכיכובו של מייקל סרה ("משפחה בהפרעה"). התיאור היחיד שמסופק כרגע לגבי עלילת הסדרה הוא "סיפור של אדם שיכול להסביר איך עובד כור גרעיני, אבל אין לו מושג לגבי החיים של עצמו". לנו נותר רק לחכות בסבלנות ולהחזיק אצבעות.