אפשר להתווכח אם המחאה החברתית ברחבי העולם הובילה איפשהו לתוצאות בשטח, אבל דבר אחד בטוח: היא לבטח יצרה שינוי תודעתי, וזה משהו שניכר גם בקולנוע. וכך, בצד שלל הפרסומים והדיונים התקשורתיים על התרחבות פערי המעמדות, אנו רואים גם יותר ויותר סרטים שנוגעים בנושא. לא רק דרמות איכות ומסמכי דוקו, אלא גם ואפילו בעיקר להיטי מד"ב, שעלילתם העתידנית היא במובהק משל למציאות החברתית של ימינו.
בחודשים האחרונים, למשל, זה היה נכון לשני הפרקים הראשונים של "משחקי הרעב" וכן ל"אליסיום" עם מאט דיימון, ועכשיו זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"רכבת הקרח" סרטו דובר האנגלית הראשון של היוצר הקוריאני המהולל בונג ג'ון-הו, שהגיע לישראל בסוף השבוע האחרון, עוד לפני הפצתו באי הבריטי ובארצות הברית.
סרט זה מבוסס על נובלה גרפית צרפתית נשכחת למדי שיצאה עוד ב-1984, אבל כמו יצירות עתידניות רבות, מתארת תמונת מצב שכיום נראית רלוונטית מתמיד. במציאות שמדמיין "רכבת הקרח", העולם קפא למוות, והשורדים היחידים התגלו כאלה שהצליחו לעלות בזמן על כלי התחבורה המשוכלל שבשמו נקרא הסרט. העשירים שבהם נהנים מתנאים אוטופיים בקדמת הרכבת, ואילו פשוטי העם נדחקו לקרונות האחוריים, שם הם חיים בדיסוטופיה מסויטת ולא-אנושית. בקיצור, חלוקה המוכרת היטב לכל מי שהיה לו את העונג לקחת טיסה ארוכה במחלקת תיירות ולהביט בקנאה באלה שיש להם את הפריבילגיה להתענג במחלקה הראשונה.
התיירים האוויריים בימינו לא מתמרדים, אולי כי הם מניחים שזה יהיה חסר תוחלת, והסיפור של "רכבת הקרח" מוכיח שחששותיהם אכן מוצדקים. מתברר כי בכל פעם שהעניים מן הקרון האחורי הניפו את נס המרד, זה הסתיים בטבח המוני שלהם ובכישלון. ובכל זאת, קם מתוכם מנהיג חדש, צעיר, כריזמטי ונחוש מתמיד בשם קרטיס (כריס אוונס המצוין), והוא מנסה לחולל מהפכה לחצות יחד עם חבריו המקופחים את הגבול האסור אל קדמת הרכבת, לשנות את הסדר הקיים ולהוביל לחלוקה הוגנת יותר של השלל.
הסרט עוקב אחר קרטיס ושותפיו בשעה שהם מנסים למצוא את דרכם אל הקטר. הם מעולם לא היו בחלקים האחרים של הרכבת, אז אין להם מושג מה מצפה בהמשך, וכך גם לנו. בונג ג'ון-הו עושה בחירה חכמה, ומצמיד את המבט של הצופה לזה של הגיבורים. הם במתח בין כל מעבר מקרון אחד למשנהו, וגם אנחנו, שכן מה שמאחורי הדלת הבאה תמיד נשאר בגדר מסתורין, מעורר תקווה ויראה.
כתוצאה מכך, "רכבת הקרח" מצליח לשמור על מתח לכל אורכו, ורוב הזמן גם לתגמל את הקהל על הציפיה שלו. כמעט כל קרון חדש טומן בחובו תפנית עלילתית, ולרוב היא מספקת ומפתיעה באמת.
במהלך התקדמותו של הגיבור, נחשפת מעלה נוספת של הסרט. ביצירות מד"ב עכשוויות אחרות שהיה להם ממד חברתי-אקטואלי, הוא בדרך כלל נזנח אט-אט לטובת רצף שגרתי של סצינות פעולה. כאן, קורה תהליך הפוך: ככל שהעלילה מתקדמת, העיסוק בשאלות מהותיות רק מעמיק ונהיה לחלק משמעותי יותר מהסיפור. אין כאן את התבנית המאכזבת והמוכרת לעייפה של קצת דיבורים בשביל מס השפתיים ואז הרבה אקשן גנרי, אלא שילוב מאוזן לאורך כל הדרך בין הבלה-בלה לבום-בום.
מובן שלא די להתיימר לעסוק בשאלות חברתיות - צריך גם לדעת איך לעשות זאת. בונג ג'ון-הון, יחד עם שותפתו לכתיבת התסריט קלי מסרסטון, עומד ביומרות ומספק את הסחורה עם סיפור ודיאלוגים מעוררי מחשבה. באלה ניכרים במיוחד הניגודים בין הפילוסופיה הקוריאנית של הבמאי לזו האמריקאית של שותפיו להפקת "רכבת הקרח". בהתאם לכך, צפות ועולות שתי תפיסות עולם שונות: זו הגורסת כי הגורל הכתיב לכל אחד מאיתנו את מקומו בחברה, כך שחוקי המשחק שלה קבועים מראש ולא ניתנים לשינוי; וזו הרואה בעולם משהו דינמי, בו כל אחד יכול לשאוף לזוז קדימה ומנגד צריך לחשוש מכך שיידחק אחורה.
האלגוריה החברתית של "רכבת הקרח" מאפשרת לכל צופה להזדהות עמו, והוא משכיל היטב לנצל את העלילה העתידנית כדי לתאר מצבים ולהעלות נקודות שנראות רלוונטיות לימינו אנו. עם זאת, הבמאי לא נצמד יותר מדי להקשר המציאותי, ואינו מהסס להשתמש בכל הכלים האמנותיים העומדים ברשותו כדי להשתולל עם הדמיון ולהקצין ככל האפשר את תמונת העולם הפוסט-אפוקליפטי. היוצר לא מהסס, למשל, לבחון את גבולות הגועל, כפי שקורה בסצינה בה אנו מגלים במה האכילו כל השנים הללו את האנשים מן החלק האחורי של הרכבת. גם האלימות כאן נושכת ובוטה, באופן שקולנוען אמריקאי אולי לא היה מאפשר לעצמו.
"רכבת הקרח", אם כך, ישמח את לבם של אלה שאוהבים כשהקולנוע שלהם פרוע והולך על הקצה, ובאופן כללי הוא חוויה קולנועית משובחת. עם זאת, יש בו גם שלל חסרונות.
למשל, המערכה האחרונה של הסרט מעט חפוזה ומרושלת, רמת האקשן שבה בינונית ובאופן כללי היא גורמת לו להסתיים מעט בקול ענות חלושה. בצד זאת, לאורך כל הדרך, האפקטים המיוחדים והשימוש באנימציה אינם באיכות עילאית, וחושפים בכל זאת את העובדה כי מדובר בהפקה חצי-קוריאנית, ולא הוליוודית למהדרין.
בהקשר זה, יש לציין גם את הבחירה של בונג ג'ון-הו לשלב בעלילה שתי דמויות קוריאניות הדוברות את שפתו. מגלמים אותם שחקן ושחקנית מצוינים איתם כבר עבד בעבר, אסונג קו וקנג-הו סונג, אך למרות הכימיה שלו איתם ושלהם ביניהם עצמם, הנוכחות שלהם כאן נדמית מאולצת למדי, ותפקידיהם מעט חלשים.
תצוגות בעייתיות הן גם נחלתם של השחקנים דוברי האנגלית. טילדה סווינטון ואליסון פיל מגלמות שתיים מנציגות האליטה של הרכבת, ובכוונה מעצבות דמויות משנה מעוררות פלצות ורחמים באותה מידה, ובקיצור גרוטסקיות. הן נותנות את כל מה שיש להן ואכן מצליחות לשרטט קריקטורות משעשעות, אבל הנופך ההומוריסטי הזה אינו משתלב בנימה האפלה והקודרת של הסרט כולו.
יש בסרט עוד כמה רגעים של הומור, והם בהחלט לא מרגעי השיא של "רכבת הקרח", שמתפקד טוב יותר כאלגוריה מאשר כסאטירה. אפשר אולי היה לוותר על הקטעים הללו, ובכלל סובל מותחן הפעולה מקצת שומן מיותר. הבמאי נלחם נגד כוונתו של המפיק האמריקאי הארווי ויינסטיין לחתוך בבשר החי והתעקש על הפצתה של הגרסה המלאה, אך ייתכן שמעט עריכה דווקא היתה מועילה לתוצאה הסופית.
כך או כך, גם בגרסה הזו והמעט ארוכה מדי, "רכבת הקרח" הוא עדיין אחד מן הסרטים שהיה הכי משמח להתוודע אליהם בעת האחרונה. אחרי הכל, על כמה להיטים מסחריים עכשוויים כבר אפשר היה לומר כי הם מבדרים באותה מידה שהם מאתגרים, ומלהיבים באותה צורה שהם מטרידים?
בונג ג'ון-הו בהחלט מוכיח כאן שהקולנוע המסחרי עדיין מסוגל להגיש בידור איכותי לקהל בוגר. מי שנחשף כאן לראשונה ליצירתו של הבמאי הקוריאני, ודאי ירצה עתה לחזור אחורה ולצפות בסרטיו הראשונים שעשה בשפתו. מעריציו הוותיקים, לעומת זאת, ינשמו לרווחה כשיגלו כי ההרפתקה ההוליוודית שלו הסתיימה בהצלחה, ויחכו בקוצר רוח לפרויקט הבא שלו. בכל הקשור לבמאי המוכשר הזה, אין ספק שהרכבת יצאה מהתחנה.