אחת מהסיבות שהספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון חלחל מתחת לעור העבה והאטום של הקהל, היא שהוא לא השתמש במילה המפורשת 'אוטיסט'. מה שהוא כן הצליח לעשות היטב, הוא לתת תיאור אמין ומלא של נער שחושב בהגיון מלא ומושלם, רק שונה מזה המוכר לנו. המספר בגוף ראשון, הלא מהימן, שמכניס תחת כנפיו את הקורא, הוא טריק מוכר של כתיבת "האחר". ההתמודדות עם אוטיזם היא עניין שיוצא מהארון בשנים האחרונות, ואנחנו מקבלים יותר ויותר ייצוגים לכך, אם בספרים כמו זה שלעיל ו"פרויקט רוזי", ואצל דמויות טלוויזיוניות כמו אלו שנראו למשל ב"הורים במשרה מלאה" ו"פלפלים צהובים".
אז אם לסכם את זה באופן המעט ציני אוטיזם זה נושא חברתי ואמנותי חם. אבל גם מעבר להיותו כזה, כדי שספר, ועוד יותר מכך, הצגה, יצליחו לחצות את רף הנושא הנכון של הרגע, ולעמוד בזכות עצמם נדרש עוד הרבה יותר מכך. ובמקרה המוזר הזה זה גם מצליח. העולם המסודר, מלא החוקים וההרגלים הקבועים של כריסטופר בן החמש עשרה מתערער כשהכלב של השכנה נמצא מת מקלשון שננעץ בגופו. הקריאה בספרי בלשים (המשפט "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא ציטוט משל שרלוק הולמס בסיפורו של ארתור קונאן דויל בסיפור "כתם כסף"), לימדה את כריסטופר שהכלל הוא שאסור לנוח עד אשר לא תופסים את הרוצח, וכללים יש למלא. כך יוצא כריסטופר להרפתקה הגדולה של חייו, כאשר פתרון תעלומה אחת, תביא אותו להיתקל במקרה בתעלומה גדולה עוד הרבה יותר.
כמה חטאים קלאסיים רובצים לפתחם של אלו המנסים להתייחס אל "האחר" הפיכתם לקדושים ובעלי תכונות מיסטיות, ממש כמו בזמנים עתיקים; פשוט כיוון שזו היתה הדרך היחידה להביא לטיפול בהם. הפיכתם ל"חמודים" משל היו חיות מחמד משונות ומתוקות שאפשר רק להניד את הראש לעברם ברחמים ושעשוע. אף אחד מאלו לא יכול לעבוד כשמנסים לדלג על המלודרמה ולגעת באמת, האמת היומיומית הלא תמיד פוטוגנית, מלאת המהמורות ורצופת המבחנים. העיבוד הבימתי של סיימון סטיבנס לספרו של מארק האדון מצליח להעביר יפה את הרוח הלא קדושה של הספר, והבימוי של גלעד קמחי ממשיך את אותו הקו. קמחי מביים את הסיפור של הנער האספרגרי (שאף לא פעם אחת נאמר בבירור שהוא כזה), ושל משפחתו בעדינות וזהירות.
נדב נייטס שמגלם את כריסטופר מצליח גם הוא לדלג בקלילות על רוב המלכודות שאורבות לשחקנים להוטים שמקבלים תפקיד עסיסי של חריג. הוא אמין ומדויק, שומר היטב על הפיזיות המעוצבת היטב של הדמות שלו ונושא על כתפיו את ההצגה כשהוא נמצא כל הזמן על הבמה בתפקיד שאין בו רגע של מנוחה. גם אם ברור שנייטס הוא מסמר הערב, סביבו יש קאסט חלומות, כאשר בראשם זוהר יורם טולדנו בתפקידו כאד, אביו של כריסטופר. טולדנו מצליח להתנהל במקסימום הטבעיות והחן על הבמה. הדמות האבהית, והפגועה, והעושה כמיטב יכולתה אמינה ומכמירת לב, ויורם טולדנו הוא מעיין של חום וסימפטיה ואנושיות. גם יעל שרוני ונעה בירון מעצבות דמויות מוצלחות ועגולות, וליאת גורן גונבת את ההצגה בחינניות כשכנה המבוגרת והסבלנית של כריסטופר.
עיצוב הבמה והתאורה והפתרונות המעשיים והליריים שהם מציעים ויוצרים להשלמת ההצגה, מהווים חלק מוצלח מאוד בעיבוד הספר לבמה. הבמה העשויה כולה קופסאות ארכיון צפופות, היא אילוסטרציה אינטליגנטית ולא מתחנפת לאופן החוויה של כריסטופר את העולם ולתיוג המציאות לפיסות פיסות. התחושה היא שלא מסבירים לנו, אלא פותחים לנו צוהר אל דרך החשיבה שלו.
"הסיפור המוזר של הכלב בשעת לילה" היא הצגה טובה, ולפרקים טובה מאוד. הרגעים המבריקים שלה מתעלים על חריקות קטנות באלגנטיות, ומאמץ היתר של שחקנים מסוימים מתאזן על ידי הנינוחות והטבעיות שמפגינים בעיקר נייטס וטולדנו. בעיקר, גם אם זה קצת חוטא לאמנות-גרידא, זו הצגה חשובה שהערכים המוסריים והנדיבים שלה לא הופכים לדביקים מרוב דבש, ושאם אפשר היה להציג אותה על כל פלטפורמה חינוכית ומרחיבת אופקים, הרווח היה של כולם.
"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מציגה בתיאטרון בית לסין