שלושים שנים למותו של מרווין גיי - המוזיקה שאין לה סוף

אם מרווין גיי לא היה נרצח היום לפני שלושים שנה, בריב טראגי עם אביו המתעלל, הוא היה חוגג מחר את יום הולדתו ה-75. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהקריירה בת עשרים השנים שלו, זה שמרווין לא היה מסתפק בכמות הלהיטים המרשימה שגם כך החזיק בארסנל. הוא לא הסתפק במראה המצודד, קול הקטיפה ושירי האהבה שמוטאון כל כך חשקו בהם, אלא קפץ למים העכורים של המוזיקה החברתית בטבעיות מדהימה, עם השינוי שעבר בראשית שנות השבעים, והמשיך להתנסות עד מותו ב-1984. מדובר באמן של רגש טהור, ועבור אמנים שכאלו נולדה אמנות הסמפול. בלקיחת שביב מיצירתו של גיי הצליח גם הדור שלא הכיר אותו לחוות את אותם הרגשות שהביע באופן כל כך בוהק. הנה רק כמה מהן.

השמועות אומרות שעל הזכות לסמפל את קולו של גיי, להשתמש בדמותו בקליפ ולרשום אותו כ"אירוח" נפרד אריק סרמון ממאה אלף דולר לערך, החלטה נכונה ביותר בהתחשב בכך שמדובר בלהיט הגדול ביותר של סרמון. שיר שחוגג את חדוות היצירה המוזיקלית בהנאה קופצנית וחגיגית. דרך נהדרת להנציח את זכרו של אחת מהמתנות שעולם המוזיקה סיפק לעולם.

ובכן, הסמפול להלן מעט שנוי במחלוקת. כלומר, היה שנוי במחלוקת משפטית, עד שהאחראים לעזבונו של גיי התפשרו מחוץ לבית המשפט עם חברת התקליטים של רובין ת'יק. מה שבטוח הוא שרבים גזרו קופון שמן על הלהיט הגדול של הקיץ האחרון. מעט תמוה שת'יק הכחיש בכל תוקף את ההשראה השקופה למדי (כלי ההקשה, ליין הבס והאווירה הכללית) בהתחשב בעובדה שהוא סימפל בעוד שלושה מקרים שירים שונים של גיי, אבל עם סגנון דומה של שירה וסקסאפיל קצת פחות מאופק מהמקור, הרוח של מרווין מרחפת גם מעל להיטים חדשים.

ואם כבר סקסי-בק, נדמה שאין דבר שיביא להתערטלות יוץר מיללת הגיטרה שפוגשת את מכת התוף הראשונה ב-"Let's Get It On". שאגי זכה בלהיט הבלתי נשכח הזה הרבה בזכות הרימיקס המפנק שמניח את קולו העמוק והשובבי של הסליז מהניינטיז על כר הרומנטיקה הסקסית של גיי. ככה זה, כשאתה חלקלק כמרווין, אתה לא רק דואג לעצמך, אתה גם הווינגמן המושלם.

גיי ידע לייצר יותר רגשות מאשר רק מתח מיני. למעשה, יחד עם תמי טרל הוא יצר כמה מהלהיטים הגדולים של מוטאון וכמה משירי האהבה הגדולים בהיסטוריה. כשפאף דדי לקח את השיר של חבר הוו טאנג קלאן מת'וד מן, שגם כך שאב השראה מהליין המוזיקלי של המקור, הוא לא רק החזיר את הנשמה של השיר המקורי בעזרת הסמפול, הוא גם צירף את מרי ג'יי בלייג' - ובכך הפך את הביצוע המחודש הזה לאחד משירי האהבה היפים ביותר שיש להיפ הופ להציע.

את המנעד הרגשי של גיי אפשר, באמצעות היוצרים הנכונים, לרתום גם לכיוון הנגדי של כוונת המשורר. הסינגל הרביעי של האלבום המצליח של איימי ויינהאוס נכתב במקור כבלדה כאובה על אובדן, ששוחררה מאוחר יותר באלבום הפוסטמורטום שלה, אבל המפיק המבריק סאלאם ראמי בחר לסמפל דווקא את הקיטשי משירי האהבה של גיי, ובמשחק יפהפה של הפוך על הפוך יצר עוד שיר אהבה-שנאה מתוק לאיימי יחד עם אינטרפרטציה מעניינת למקור.

עוד בחור שידע, ולפעמים עדיין יודע, לקצץ ולהרכיב מחדש שירי נשמה - במקרה הזה, מתוך אלבום הבכורה המהולל אך עדיין בוסרי שלו, קניה ווסט אסף כמה מילים וכמה נגיעות כאב מהקלאסיקה של גיי כדי להרכיב מחדש לופ מהפנט שהופך לשיר סול-בלוז על הקושי היום יומי של בחור שחור צעיר. מרווין היה גאה.

את רוב מה שקניה ווסט יודע על הפקה, לפחות ברמת הנשמה והתופים, הוא למד מג'יי דילה ז"ל. השניים אף שיתפו פעולה בהפקת האלבום המעולה של קומון מ-2005, "Be", שזכה להפוך לאלבום הכי עמוס סימפולי סול ומגע עדין שהראפר הוותיק שחרר. השיר הזה, שנעזר בשיר הגוספול מתוך האלבום הפוליטי והחשוב "What's Going On", מתעסק בשאלת תפיסת האהבה בקהילה השחורה. אותן שאלות שגיי עצמו התעסק בהן באותו אלבום.

מעניין מאוד לשאול מדוע מעט מאוד אמנים השתמשו בשירים מאותו האלבום, ובאופן ספציפי בשיר הנושא האגדי שלו. יכול להיות שמדובר בחשש לגעת בקלאסיקה, הימנעות מהתעסקות עם יצירה מושלמת או אפילו פחד מהמקוריות והמורכבות של אותו אלבום, גם מוזיקלית וגם רעיונית. אך אם יש ראפר שלא חושש מהנ"ל, זה יוסיין ביי, שבעת שחרור השיר עוד היה מוכר כמוס דף. באפוס סיפורי בן תשע דקות, שבו הוא מסמפל לא אחד, אלא שניים מאותו אלבום מופת, פורס מוס מדגיש את הערכתו למרווין באמצעות מבט שואל על התרבות ההווה. "אם מרווין היה חי עכשיו, וואו, מה הייתי אומר לו?" הוא תוהה, ומיד ממשיך בפירוט של כל הדרכים שבהם העולם של היום איבד את מסריו של אותו אלבום. את הרוח האוהבת, הראייה הנקייה והמבט הרחום. קשה לדעת איך הזמר המנוח היה רואה את היום. אבל אפשר, באמצעות מעט מוזיקה, לנסות לראות את ההווה מהזווית של מרווין.