מבין כל דמויות הענק הישראליות שהלכו לעולמן בחודשים האחרונים וזכו לסיקור תקשורתי אינטנסיבי, צ'רלי אבוטבול מעט יוצא דופן. הוא לא כתב שירים מכוננים, הוא לא הציל את המדינה במלחמות אמיצות (או חירב אותה באחרות, אבל זה עניין אחר), הוא לא ליווה את הישראלי הממוצע מילדות, לא הצחיק ולא ריגש. ככל הידוע, צ'רלי אבוטבול היה בסך הכל עבריין, נצר למשפחת פושעים (לכאורה, כן? חוץ מאלה שהורשעו. ונרצחו) שהטילה חיתתה על ערי מפתח בתרבות העולמית כפראג ונתניה. בניגוד לאחיו פליקס, אפילו לא היה לו כינוי סקסי סטייל "בייזה" (הקצב). ובכל זאת, מותו של אבוטבול זכה לסיקור תקשורתי אינטנסיבי, כמעט אוהד, ובאחד האתרים הוכתרה לווייתו בכותרת "נפרדים מאבוטבול", משל היה מינימום גבריאל גרסיה מארקס, ייבדל לפרס נובל לספרות.
מטבע הדברים, הכיסוי הנרחב גרר גל ביקורת, שבא לידי ביטוי בעיקר ברשתות החברתיות. למה התקשורת שוב נגררת לסחי הזה? מדוע עושים גלוריפיקציה לאדם שמייצג את כל מה שפגום בחברה הישראלית? אז זהו, שלהיפך. במובנים רבים, אבוטבול מייצג את החברה הישראלית הנוכחית הרבה יותר מרבים מהנפטרים רבי ההוד של השנה האחרונה ובוודאי זכה ללא הרבה פחות הקלקות מהם באתרי האינטרנט. הוא ייצג את שלושת הערכים המרכזיים סליחה, היחידים בישראל הנוכחית: כסף, פרסום וכוחניות.
ראשית, המרשרשים. בישראל הנוכחית, המופרטת לעייפה, שאזרחיה פוצלו למיליוני בדידים הנלחמים נואשות על הישרדותם, הכסף הוא הערך המרכזי. משה כחלון, פוליטיקאי בינוני ושר רווחה דהוי, הועלה לדרגת אל רק כי הצליח לחסוך לתושבי ישראל כמה שקלים בחשבון הטלפון הסלולרי. לא הלחם, לא החלב ולא העוף הטלפון. כחלון יקים מפלגה ויגרוף מספר דו ספרתי של מנדטים לא בזכות הישג רוחני, לא בזכות תרומה לחינוך, לא בזכות מפעל התנדבות יוצא דופן כל אלה מעניינים לישראלים את הישבן. יש לזכור שאבוטבול עמד, בסופו של דבר, בראשו של עסק כלכלי, שמטרתו הייתה לקיים את המשפחה. אמנם עסק מעט אלים, אמנם טיפה ברוטלי, אפילו מסכן (או מסיים) חיים אבל מי שהתחכך פעם בעולם העסקי והפוליטי הישראלי יודע שהפער בין עולם הפשע לבין טרקליני הביזנס הוא עניין סמנטי. בשני המקרים מופעלת כוחניות חסרת מעצורים, בשני המקרים דורכים על אנשים רק שבעולם הפשע גם יורים בהם.
חוץ מזה, אבוטבול המנוח הגשים את חלומם של ישראלים רבים: הוא היה מפורסם. אמת, זה קרה בהקשרים לא מחמיאים במיוחד, אבל יש המוכנים להתפלש בצואה כדי להשתתף בתכנית ריאליטי בפריים טיים (ולקבל הרבה כסף, כמובן). יאיר לפיד גרף 19 מנדטים רק כי מצביעיו הכירו אותו כיפיוף ההוא ממסכי הפלזמה, ולא עקב שליטתו המרשימה בפילוסופים יווניים מהמאה ה-16, או מאה אחרת כלשהי. אלא אם אתה איזה חנון על שמסוגל להשתתף בפרויקט מאיץ החלקיקים הסופר משמים בז'נבה, מטרתך בחיים כישראלי זה להתפרסם ולעשות כסף. וגם אם אתה חנון על, סביר להניח שתקים סטארט אפ ותמכור אותו בהזדמנות הראשונה כדי שיראו תמונה שלך בעיתון ותוכל לקנות כל מה שמתחשק לך. זה פחות או יותר מה שעשתה משפחת אבוטבול רק שבמקרה שלה הכישורים הטכנולוגיים והאינטלקטואליים היו ככל הנראה פחות מפותחים. מכאן קצרה הדרך לסחיטה באיומים.
כשאלו הערכים שמנחים את החברה הישראלית, קשה לצפות שהתקשורת תפגין גדלות רוח ותחליט להתעלם ממותו או מחייו. הרי ברור לחלוטין שמתישהו, בישיבת הפקה של ריאליטי, מישהו הציע להכניס את אחד מבני המשפחה לאיזה בית או תחרות או מירוץ, ואז העניין נפסל מטעמי ביטוח או סכנה לציבור והמשתתפים האחרים. אם הייתה פה תעשיית טלוויזיה רצינית, אולי מישהו היה מציע לו תפקיד בדרמה אמיתית, כפי שעשו יוצרי "הסמויה" עם מלווין וויליאמס, ברון סמים לשעבר בבולטימור שגילם את דמותו של האב דיקון. מי יודע, אולי לו היה מלוהק לסדרת איכות, היה יוצא אבוטבול מהדיכאון שהוביל להתאבדותו.
אם כן, מתברר שלא הסיקור של מותו של צ'רלי אבוטבול הרג את התרבות הישראלית, אלא שייתכן מאוד שהמשבר בתרבות הישראלית הרג את צ'רלי אבוטבול. איך אמרה בלווייתו כלתו יאנה: "יש לנו מדינה חרא ותקשורת חרא". תכל'ס.