ערב יום השואה 2014 שיצוין הערב (ראשון) צפוי לכלול את כל אותם אלמנטים מוכרים: הטקסים הממלכתיים, נאומי הפוליטיקאים והשירים הנוגים. אולם לצד אלה, בפרטיות הסלון הביתי, יתקיימו היום גם אירועי יום השואה קצת שונים. אירועים של אנשים שהחליטו שהמונופול על זיכרון השואה לא נמצא בידיו של איש, ומבקשים לזכור בדרך שלהם.
מדובר בתופעה מעניינת שניתן להבחין בה בשנים האחרונות: יותר ויותר אנשים בוחרים להדיר את רגליהם מהאירועים ההמוניים, להתכנס בבתיהם עם החברים הקרובים - ולדבר. לדבר באמת. על התקופה הקשה ביותר של העם היהודי, על הזיכרונות, על המשמעויות לעתיד ועל הזוויות הנוספות שלא מקבלות את אור הזרקורים בטקסים הממלכתיים. בטקסים הקטנים האלה לא תשמעו על הקשר של השואה לאיום האיראני או הבטחות של פוליטיקאים "לזכור ולעולם לא לשכוח". אלו אבוקות זיכרון פרטיות שמאפשרות למי שלא מוצא את מקומו בספר הזיכרונות הקולקטיבי, לחזור ולעסוק בנושא הכאוב ממקום פרטי ואינטימי.
אחת מאותן יוזמות נקראת "זיכרון בסלון". היא קיימת זו השנה הרביעית ומסייעת לכל מי שרוצה לערוך אירוע שכזה בביתו, ולהזמין אליו ניצול שואה שיספר את סיפורו. עדי אלטשולר, תושבת תל אביב בת 27, ומי שיזמה את הפרויקט מספרת כי החלה ביוזמה לאחר שלא מצאה את מקומה בטקסים הממלכתיים: "כשהגיע ערב יום הזיכרון הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. כמעט שכחתי שזה ערב יום הזיכרון. אחרי שנזכרתי נסעתי לקאמרי וגיליתי שאני היחידה מתחת לגיל 50. אני לא מזלזלת בממלכתיות, אבל אחרי זה התחלתי לשאול שאלות: מה קרה שהתרחקנו מהיום הזה? האם אני היחידה שמרגישה ככה? אז שלחתי מייל לחברים ואמרתי שאני מזמינה אותם אליי ליום הזיכרון. הגיעו אליי 40 איש שאת חלקם לא הכרתי. הבאתי כיבוד ובירות כדי להוציא את הקדושה בכוונה. זה התחיל משיחה עם אשת עדות שהיתה מרגשת, ואז הגיעו חלקים אחרים של אנשים שדיברו, ששרו. זה הפך לחצי שירה בציבור ובסוף היה גם דיון שבו חשבנו על כל מיני שאלות: מתי אתה מדכא? מתי אתה מקרבן? זה ערב של הכלה ופלורליזם והוא מוריד קצת את הכבדות".
ליוזמה הצטרפו בשנים האחרונות חבורה של כ-20 צעירים נוספים ("אסופה של אנשים מדהימים", אומרת אלטשולר) שעובדים כבר חצי שנה על יום השואה הנוכחי. באתר הפרויקט ניתן למצוא מערך שלם של שאלות לדיון והצעות נוספות כיצד לערוך ערב כזה בבית. אנשי הארגון גם מסייעים במציאת אנשי עדות ומרצים שיגיעו לדבר במסגרת האירועים. בשנה הראשונה נרשמו לפרויקט 50 איש שאירחו אנשים בבתיהם. השנה, המספר עומד על 500 בתים, ולדברי אלטשולר מספר האירועים שיתקיימו בפועל הוא כפול.
ואם חשבתם שמדובר ביוזמה פייסבוקית שמתרכזת באזור שבין רחוב יהודה מכבי לפלורנטין, אז טעות בידכם. מלבד ירושלים, באר שבע וחיפה, התפתחה היוזמה גם אל מחוץ לגבולות ישראל והגיעה גם לקהילות של ישראלים באוסטרליה, יפן , ארה"ב וספרד. לדברי אלטשולר, מיישמי הפרויקט הם בעיקר אנשים צעירים בגילאי 20-30 שלא מצאו את מקומם ללא הטקסים של המסגרות הרגילות בית ספר, תיכון או צבא. "השנה, בגלל סטטוסים של פוליטיקאים, זה הגיע גם לדור השני. זה פרץ גבולות ויש גם יותר מבוגרים והמון בני נוער, שזה מדהים", היא אומרת.
אותם פוליטיקאים עליהם אלטשולר מדברת הם הנשיא שמעון פרס וגם שר האוצר יאיר לפיד שסיפר עליה בשבוע האחרון בעמוד הפייסבוק שלו. לפיד כתב כי השתתף באירוע כזה לפני כשלוש שנים: "במקום טקס ממלכתי ישבנו בסלון עם עוד כמה חבר'ה רובם צעירים מאתנו ושמענו ניצולת שואה מספרת את הסיפור האישי שלה. החבר'ה שאלו שאלות, ניסו להבין איך זה היה בפלנטה האחרת, ובעיקר הקשיבו. אחרי שניצולת השואה נסעה, המשכנו לדבר. מישהי הביאה גיטרה ושרה, מישהו סיפר על השואה של סבתא שלו, אני דיברתי על אבא, על העובדה שהשואה הגדירה אותו ודרכו הגדירה אותי".
את אחד הערבים הללו יארח השנה נדב מנוחין, (שהוא בין היתר כתב מוזיקה בוואלה! תרבות, מ.ר.), סטודנט מירושלים, שיארח הערב כ-15 סטודנטים בסלון הבית הפרטי שלו. "ביום רביעי האחרון, אני ויונתן השותף שלי, הגענו למסקנה שאנחנו לא כל כך מוצאים את עצמנו באירועים הגדולים. קשה לנו עם הפאתוס, הבנאליה. אנחנו מרגישים שהנושא הזה, שהוא חשוב בזהות שלנו ובהוויה שלנו, בגלל כל מיני דרכים בנאליות-פוליטיות לגעת בו - הולך לאיבוד. רצינו לעשות ערב שיהיה אחרת מכמה סיבות: גם מבחינת הנינוחות ערב של חברים בג'ינס וטי שירט ולא משהו שצריך לעמוד בו לדום באיזו תפילה, ומצד שני, משהו שיאפשר לנו כסטודנטים ואנשים חושבים לחשוב אחרת על השואה".
הערב של נדב ויונתן יתחלק לכמה חלקים. "הראשון ינסה להציג במסגרת טקס אינטראקטיבי סיפורים אחרים ממה שאנחנו מכירים על השואה מעבר לסיפור הרגיל של הגטו והמחנה", הוא מספר. "למשל: אילו טרגדיות עברו נשים? אזרחי פולין? ילדים? אדם שמתווך ביודנראט ונמצא בין הפטיש לסדן? מי שחווה את השואה בצפון אפריקה? מי שהיה פליט? סיפורים אחרים ממה שאנחנו רגילים אליהם בדרך כלל. אחר כך, יהיה חלק של דיון שבו נדבר על זיכרון השואה בעתיד, כשהרעיון הוא לדבר על היום שאחרי ניצולי השואה עוד 40 שנה. איך כדאי לעצב את הזיכרון בזמנים האלה? איך לא לתת להם להישכח? לבסוף נקרין את הסרט "הכל מואר" שמתכתב עם כל אחד מהנושאים האלה עליהם דיברנו".
מדוע לדעתך אנשים פונים לטקסים הפרטיים הללו?
"זה קשור בעיני להמאסה שעושים פוליטיקאים לזיכרון השואה, לניצול שלה, וגם למערכת החינוך ולבנאליה של התכנים שחוזרים על עצמם. יש משהו מקביל שקורה עם המסעות לפולין. אנשים ליברליים שמרגישים שהם לא רוצים שילדיהם יצאו למסעות האלה כי זה מנוצל לאינדוקטרינציה. המקום שבו אנשים מפנים עורף לסיפור הזה הוא פספוס, וזה קיים אצל ימנים ושמאלנים כאחד. המתחים העדתיים מחד האשכנזים מול הספרדים, הפערים החברתיים, הכיבוש כולם ויכוחים פוליטיים אבל הם מערערים את הסיפור הבסיסי של השואה שמספרים פה. זו חזרה לסיפור הזה, הבסיסי. אני חושב שזה המקום בו מתחילים להגיע מחדש. התעניינות אחרת ושיחה אחרת וכן, במדינה שבה אף גורם רשמי לא אמין, גם הטקסים מאבדים את האמינות".
"הדור שלנו באופן כללי צריך יותר ויותר דברים שאנחנו מעורבים בהם וקשורים אליהם ובטקס זה מאוד פאסיבי. 'זיכרון בסלון' מאפשר לך להיות שותף. כמו כן יש מסרים חד גוניים לטקסים הממלכתיים: 'לזכור ולא לשכוח', למשל, אבל יש עוד לקחים שאפשר ללמוד מהם ולהתבונן עליהם. הרבה אנשים מחפשים התבוננויות אחרות. אנחנו מאפשרים לעלות קומה עם ה'לזכור ולא לשכוח'. לא סתם בחרנו בסלוגן: 'איפה אתם עושים את יום השואה?' רצינו להוריד קצת את הכבדות. אני מחכה ליום הזה כי זה יום שבאמת מעורר בי השראה", טוענת אלטשולר.
לדבריה, הפרויקט מסייע לתווך את היום הזה גם לאוכלוסיות שלא מצליחות תמיד להתחבר אליו: "אני החלטתי שהיום אני עושה את הערב בהוסטל לנשים שנמצאות במעגל הזנות. יש הרבה אוכלוסיות שעושים בבתים שלהן. עכשיו התחלנו להבין שיש קהילות שלמות שזה פשוט לא נגיש להן. אלו נשים שעוברות סוג של שואה בעצמן ולהביא להן ניצולת שואה שעברה את זה והיתה קורבן שתדבר על תקומה, עבורן זה יכול להיות מאוד מעצים".
קבוצת הפייסבוק "זיכרון בסלון" שם תוכלו לקבל מידע נוסף