אלבום הבכורה של רד אקסס, יצא השבוע לאור. אבל אם נדמה לכם שעוד לא שמעתם אותו, אתם כנראה טועים. כי בכל לילה, במהלך השנתיים האחרונות בהן יצאתם לבלות איפשהו בתל אביב, סביר להניח ששמעתם יותר מפעם, את אחד או השניים מרד אקסס מתקלטים. ובניגוד לרובם המכריע של תקליטני האוס או טכנו, שיוצרים בשביל הכרה וההזדמנות לנגן מוזיקה של יוצרים אחרים, ההפך הגמור הוא עם צמד הגרזנים. שפע יצירותיהם המקוריות והעריכות הבלעדיות שהם מעניקים למוזיקאים אחרים, היא המאפיין הקבוע והדומיננטי בכל סט או הופעה שהם נותנים. מדובר ללא ספק בצמד התקליטנים האהוב והמוערך ביותר בסצנה התל-אביבית ועל כן צאת אלבום הבכורה שלהם הוא מאורע מרגש וחגיגי.
החיים בלופ גאה להצדיע לצמד הגרזנים האדומים.
העובדה שתל אביב מחבקת את רד אקסס ומכתירה אותם כגיבורים בזמן אמת, מעידה רבות על כישרונם וייחודם המוזיקלי של השניים. רבות לכך אפשר לזקוף גם לעובדה כי מטענם המוזיקלי פורט לנו על העצב העדין והחשוף ביותר. זה שמעורר נוסטלגיה עבור דור הפינגווין ולדור הבליינים החדש מספר מיתולוגיה של תל אביב אחרת. ניב ארזי ודורי סדובניק ממש לא בעניין של נוסטלגיה. הם אולי יוצרים מוזיקה המבוססת על ציוד אנלוגי בלבד, אותה הם מגבים בשירה גותית נוסח ניו-וויב, אבל כשתל אביב התאפרה שחור ורקדה לצלילי ג'וי דוויז'ן או קברט וולטר, הם עוד היו ילדים בבית הספר. את המוזיקה מהתקופה ההיא הם תמיד אהבו בקנאות. מה שבאופן טבעי, הוביל אותם להקים להקה הרבה לפני שהתנסו בסינתיסייזר או חשבו לתקלט. בגילגולם הראשון, ניב ארזי ודורי סדובניק הקליטו והופיעו כ"רד קוטון". להקה המונה גם את יובב ארזי ואודי נאור. ב-2007 הם הוציאו לאור את "Memory Card". אלבום בהוצאה עצמית (לימים בהפצת היי פידליטי), שבארץ זכה למעט תשומת לב, אבל הוביל אותם לטור קצר באירופה ולהופיע כאן כחימום ל-Dyko - הרכב אלקטרו גרמני מוערך, בו וולפגנג פלור (קרפטוורק) הופיע כמתופף.
היה זה במהלך השהות של רד קוטון בהולנד, שניב ודורי הבינו שהמהות הרוקנרולית שהם מחפשים במוזיקה אלקטרונית, יכולה להימצא גם על עמדת התקלוט במועדון. הם נחשפים שם לסטים של תקליטנים כמו גואקים וטיגה, בהם הם זיהו ניצנים של נישה מוזיקלית חדשה לאמץ לעצמם. אבל למרות ההזדהות של רד אקסס עם ניחוח ה-Pאנק של גל האלקטרו-קלאש, והערכתם הגדולה לגל הניו-וויב דיסקו ההיפסטרי של ג'יימס מרפי, השניים הלכו רחוק, אפל וקיצוני יותר. בעידודו הנלהב של שלומי זידן, שהיה מבין הראשונים לזהות בסקיצות מהאולפן הביתי של השניים את הפוטנציאל הגדול שבהם, הם מוציאים EP ראשון ב-Statra Recordings. לייבל ניו-יורקי אקלקטי ותיק, שאחראי על הזנקתם של יוצרים אלקטרונים רבים ומגוונים מצ'ארלס וובסטר עד ויקטור קלדרון. "Red Axes EP" יוצא לאור ב-2010 ומופיע כפרויקט צד של רד קוטון, אבל לימים מייצג בעצם את רד אקסס כפרויקט המוזיקלי המרכזי של ניב ודורי מעתה והלאה. שלוש רצועות שונות על קו תפר ייחודי שבין סינת'-פופ להאוס שבטי הרכיבו את התקליט. בין התומכים הנלהבים שלו ניתן למנות גם את ריצ'י האוטין.
עם כל הכבוד לאתגר הלא מבוטל שבהפקות האוס או טכנו, ניב ודורי כבר זממו לעצמם חזון מוזיקלי מעט מורכב יותר. עבור יוצרים צעירים עם קילומטראז' הוצאות לא מרחיק לכת, השניים הזדקקו לאדם בעל חזון, אמונה ויכולת להעניק את החירות האמנותית שהם מעוניינים בה כיוצרים. מכל מגוון הלייבלים, אליהם רד אקסס הפנו את הצד האפל והמדוסטרש יותר שביצירתם האלקטרונית החדשה, היה זה קוסמו ויטלי שהאמין והבין לליבם יותר מכל אחד. ויטלי, שמלבד היותו יוצר ותקליטן מבוקש, נחשב לאחד הכוחות היצירתיים המובילים של סצנת הדאנס של צרפת זה כבר העשור השני. הוא מעולם לא התמסר רשמית לתפקיד, אבל הוא מפורסם גם כמגלה כישרונות דוגמת Azari & III ו-Simian Mobile Disco. את שניהם קוסמו היה הראשון להחתים על חוזה הקלטות ב-I'm A Cliche. בדיוק כפי שהוא עשה כעת עם רד אקסס. אחרי צמד סינגלים מקדים, ובימים אלה כאמור, אלבום הבכורה של השניים רואה סוף כל סוף אור. וכן, הוא קסום ומופלא.
בניגוד ליוצרים אלקטרונים רבים, שהמעבר בין סינגלים המיועדים לתקלוט, לאלבום להאזנה ביתית מכשיל אותם, במקרה של רד אקסס מדובר דווקא במהלך הכי מתבקש. האפשרות של השניים להקליט שירים, במקום רק טראקים לרחבה, היא חזרה למקורות מהם ניזונה יצירתם מלכתחילה. את כל עשרת הרצועות שמרכיבות את "Ballad Of The Ice", מדביק מרקם הרעש הלבן המתוק של טייפ סלילים. מה שמקנה לרוחו של האלבום ניחוח נוסטלגי, מאובק ומצמרר. על מקצבי הפוסט Pאנק המכניים, רוכבות מלודיות סינתיסייזר עגמומיות המלוות בגיטרה חשמלית. קטעים כמו "Road To The Hills" הנוגה, או "The Watkins" הבלוזי-מדברי, הם דוגמה מושלמת לכישרונם של אקסס בהלחנת מלודיות מדבקות. למרות שהיה זה ניב שתפקד כסולן מוצלח מאוד ברד קוטון, הפעם זה דורי שמפגין ביכולות הגשה ווקאלית בקול שטוף אפקטים. ב-"Head Like Glass", השיר שפותח את האלבום הוא מבצע טקסט מקורי, ספק טרגי ספק שנון עד כאב. "Papa Sooma", הידוע בקרב המעריצים כ"ג'ירפה", היא בלדה בפורטוגזית המלווה בקסילופון חורק. טראק שבמשך תקופה ארוכה הופיע כשיר סיום קבוע בתקלוטים של השניים. הוא ללא ספק אחת מפנינות החן הקסומות ביותר באלבום. בניגוד למה שפספסנו אולי בגיא גרבר או שלומי אבר, ל-"Ballad Of The Ice", אנחנו לא צריכים אישור מבחוץ. ניב ודורי תכף לא יהיו רק גיבורים שלנו, אבל הם תמיד יהיו גיבורים אצלנו.