קורדרוי 82: מסוכן לסרב לאמייזינג סנייקהדס

תואר אלבום השבוע יהיה חייב ללכת ל"Amphetamine Ballads", הבכורה המדוברת של דה אמייזינג סנייקהדס, השלישיה הסקוטית הלוהטת. ומדוע יהיה חייב? כי למרות שהוא לא האלבום הגדול שחשבתי וייחלתי שיהיה, הוא עדיין מאוד מיוחד ואחר, מרענן כמו נגיחה לאף. ההגדרה הכי מדויקת שמצאתי היא ניק קייב וג'ים מוריסון אחרי חודשיים של בידוד באברבנל. "Amphetamine Ballads" הוא נסיעה לילית סליזית בסמטאות ומועדוני גלזגו, כשהמדריך שלכם להערב הוא דייל בארקלי, זמר שאוהב לשאוג ולנבוח עליך ונראה כמו בן זונה מפחיד שיוביל אותך פנימה באיומי סכין מטאפורית ויספר לך כמה הוא מתגעגע לבחורה ההיא ושבגללה הוא מרגיש כמו ערפד, ואיך הוא הסביר לה שהיא צריכה לשכוח מכל השאר כי הוא האבא'לה שלה, ושהוא לקח אותה לרקוד כל הלילה ומצץ את נשמתה. בחור טוב. את כל הכיף הזה האמייזינג סנייקהדס עוטפים בPאנק-נואר אינטנסיבי מלא נשמה וגרוב, שנשמע בלא מעט רגעים כמו פסקול לסרט אלים ומקריפ במיוחד של טרנטינו או דיוויד לינץ'. הבס של וויליאם קומב והתופים של ג'ורדן האצ'יסון משלימים יחידת חיסול מכוונת מטרה, שקשה להאמין שהוציאה את הסינגל הראשון שלה רק בשנה שעברה. "Amphetamine Ballads", שמתחיל עם צליל של גונג, כדי שתדע להיזהר, נגמר בצורה מינורית יותר, עם קטע ארוך שבו בארקלי מגלה לפתע את הצדדים הלאונרד כהנים שלו, ומשאיר פתח קטן להפתעות עתידיות. מסוכן מדי להגיד לו לא.

לאלבום הרביעי של המנזינגרז, הרכב מפנסילבניה שלא הכרתי עד כה, קוראים "Rented World", והעתידות שלי אומרות שאבלה איתו לא פחות מאשר עם Amphetamine Ballads"". בין כתליו מנשבות בחוזקה רוחן של הגאזלייט אנת'ם ושל ג'ימי איט וורלד ושל טיטוס אנדרוניקוס, ושוב בא לי להגביר ולהוריד את החלונות באוטו. לבבות מפורקים והמנונים קטנים, קצת געגועים לאימו, מה יש לא לאהוב. פצצה של אלבום.

שיר א ד י ר של פארקט קורטס המשגעים, שחוזרים בתחילת יוני עם אלבום חדש, Sunbathing Animal" ". הבכורה שלהם " "Light Up Goldכיכבה כאן גבוה בסיכום 2013, ואם אלבום מספר 2 של הניו יורקים יישמע כמו הסינגל שנושא את שמו, נפגוש אותם גם בסיכומי 2014. וגם הקליפ חמוד.

שיר יפהפה שנגמר מהר מדי של שלישית הפולק מפורטלנד, מתוך האלבום השני שלהם "Eons", שייצא החודש.

עוד שיר שנמצא אצלי על ריפיט הוא החדש של (עוד) שם שלא הכרתי עד עכשיו: טימותי שו-וולטר, שעובד כבר שנים כסטראנד אוף אוקס, שזה קצת שם של קורנפלקס. ביוני ייצא לו אלבום בשם "Heal", ונראה שהוא מוכן לעלות לכיתה של הגדולים. הסינגל הזה הוא פצצת רוקנרול נוסטלגית שבלבה המשפט "הייתי בודד אבל היה לי כיף. אני לא רוצה להתחיל שוב מחדש", וגם סולו גיטרה מושך של לא אחר מג'יי מאסקיס. וגם הקליפ הזה משעשע.

הלהקה עם השם הלא כזה מגניב מפילדלפיה תחזור ביוני (עוד חודש שמסתמן כעמוס בדברים טובים) עם אלבום חדש בשם "Only Run", והשיר שמקדם אותו הוא טיזר מעולה וקצת רדיוהדי שמארח את מאט ברנינגר מהנשיונל, האיש הכי נכון לארח אחרי פארל.

קאבר מעולה של דיר טיק לשיר המעולה לא פחות של ההולד סטדי, שפותח את אלבומם הקודם "Stay Positive". העילה: סיבוב הופעות משותף.

המועמדים המובילים נכון לעכשיו לתואר אלבום השנה עם "Lost in the Dream", דה וור און דראגז, מנגנים לאחרונה בהופעות את השיר של ג'ון לנון, ועושים את זה טוב.

וההרכב האנגלי החם גלאס אנימלס, שיוציא את הבכורה שלו "Zaba" ביוני, מטפל יפה באוצר של קנייה ווסט.

"Present Tense" של וויילד ביסטס יככב כמובן בסיכומי 2014, וגם לא מעט מפיקים אלקטרוניים ממשיכים לשים עליו את ידיהם ולהשתעשע עם קטעים שמרימים להם להנחתה. הנה הניסיון של lone האנגלי.

האמת חייבת להיכתב: אף פעם לא הייתי בטים ליברטינז, וגם לא בטים בייבישמבלז. אבל פיט דוהרטי הוא יחיד במינו, וההופעות שלו בבארבי הערב (רביעי) ומחר הן אירוע חשוב, ביקור שממשיך לסמן את תל אביב כיעד מבוקש למוזיקאים מהליגות הגבוהות ועוד שיחוק רציני של ערן אריאלי ונרנג'ה שלו. הראיונות לקראת ההגעה של דוהרטי כבר ניפקו את הסקופ שהוביל להכרזה על האיחוד של הליברטינז להופעה ב-5 ביולי בהייד פארק, ואלה בשורות משמחות להרבה מאד אנשים. דוהרטי נמצא בתקופה נקיה וצלולה עכשיו, וזה שהוא עדיין בסביבה קצת לועג לחוקי הטבע, אז כדאי לנצל את זה. הנה קאבר שלו למה שאני מניח שהוא אחד מהשירים שהכי מדברים אליו בעולם.

אני מאד מקווה ומאמין שההופעות של דוהרטי יקבלו יותר אהבה מהקהל לעומת זאת של יאק, שברביעי שעבר הופיעו מול כ-200 איש בבארבי ריק. זה היה מאד עצוב, ולא משנה שההופעה היתה כיפית ושווה. היא נגמרה בגרסה עברית לשיר המעולה שלהם "Rubber", כשעל השירה לקח פיקוד סולן ועדת חריגים, יובל הרינג. הנה הביצוע באיכות לא מספיק טובה, אבל מדובר באחד מהרגעים הכי חזקים שהיו בהופעה.

הכל כבר נכתב, בכל פורמט, על אלבום הבכורה של הסטון רוזס, ובצדק. בימים אלה הוא חוגג 25 שנים ויש מי שטוענים (לא אני) שהוא האלבום הבריטי הגדול בכל הזמנים, ולבטח אחד מהמשפיעים שאי פעם הוקלטו (למרות שבזמן אמת לא קיבל את החיבוק שקיבל בהמשך). הרוזס הוקמו ב-1983, ורק ב-1989 הוציאו את "The Stone Roses", אבל איאן בראון, ג'ון סקווייר, מאני ורני באמת שינו את הכל, לא רק בשביל מנצ'סטר, אלא בשביל כל מי שחיכה לקול שישיר לו משהו חדש ויספר לו סיפור אחר. אני עד היום מכה על חטא שלמרות שגרתי בלונדון בדיוק אז, עשיתי דווקא וכתגובת נגד למעבר שלנו לשם התעלמתי בכוונה ממוזיקה אנגלית לטובת כל מה שהגיע מהמולדת החדשה אמריקה. לקח לי יותר מדי זמן להתעשת, וזה היה מאוחר מדי. הרוזס לנצח יישארו מקרה עצוב של להקת-על שהוציאה אלבום-על אחד ועוד אלבום לא מספיק טוב שנבלע בסערת הבריטפופ ונקלע למציאות שבה הקרבות בין אואזיס לבלר היו צו השעה. הנה האלבום כולו, ושאלוהים יברך את מלך הקופים.

עוד קורדרוי? הקליקו כאן וקראו את בלוג הרוקנרול של מני אבירם במלואו