סמל ישראלי, אולי מהמדויקים והמשקפים ביותר שהיו לנו, הלך לעולמו. אסי דיין, על מעלותיו ומגרעותיו, היה אחת הדמויות שגילמו את המודל הישראלי באופן חד ואותנטי יותר מכל אחת אחרת. כמה מדהים הדבר (ולמעשה, לחלוטין לא) שהסמל הזה הוא בנו של סמל ישראלי אחר, מדויק ומשקף כמעט כמוהו.
הסמל הראשון, משה דיין, היה המודל הישראלי הראשון; "הצבר", גיבור המלחמה, המבריק, האמיץ, מטיל האימה על הערבים באשר הם, ובעיקר הבלתי מנוצח. האיש שהתאהב ביכולתו להתאהב בעצמו, וביכולתו לגרום לאחרים להתאהב בו גם, שצבר כוח שלבסוף קם עליו ועיוור אותו, עד כדי כך שכמעט הביא את עצמו ואת המדינה כולה איתו לאבדון. כך גם הייתה ישראל הראשונה; מבריקה, חדה, בלתי-מנוצחת אבל גם שיכורת כוח ועיוורת, ומובילה את עצמה לאבדון, מתוך אותו ביטחון שלא יהיה מי שיעז ויקום נגדה. מאוהבת באופן שבו היא נתפשת כלפי חוץ, דואגת שאויביה יפחדו אבל גם שוכחת לדאוג לבניה, אותם היא הזניחה באופן נפשע כמעט, ממש כמו הרמטכ"ל עטור הנצחונות.
בנו של משה, שאחרי 68 שנות ניסיון עיקש הצליח סוף-סוף להיפטר מאיתנו, סימן את ישראל השנייה; המבריקה לא-פחות, היצירתית, חריפת הלשון והצבעונית, פורצת הגבולות, זו שמעיזה גם לשים מראה מול עצמה. מצד שני, הוא סימן גם את ישראל המיוסרת, המתוסכלת, שמביאה גם היא על עצמה את האבדון, בחוסר היכולת שלה למצוא את דרכה, בכך שהיא אף פעם לא הצליחה להיות טובה כמו אביה. אמן ההתבוננות במראה, אלוף הציניות.
לכאורה, שני המודלים הללו, על אף היותם מנוגדים, משלימים זה את זה. לכאורה, המודל של אסי כישראל החדשה היה המשך לישראל הראשונה, של משה אלא שלא כך הדבר. מהמודל הראשון לא הצלחנו להיפטר עד היום. גם היום, נותרה ישראל שיכורת כוח, משוכנעת בביטחונה, דוהרת אל התהום מתוך ביטחון גמור (תוך התעלמות מהמציאות) שבסופו של דבר, איכשהו, יהיה בסדר, "והערבים יחזרו להיות ערבים".
דומה איפוא שלא המודל של משה וגם לא המודל של אסי מסמלים את ישראל של ימינו באמת. זהו המתח בין שניהם, בין משה לאסי, שמסמל את הישראליות יותר מכל. המאבק בין גיבור המלחמה הבלתי-מנוצח, הנערץ בעיני עצמו, לבין הגאון היצירתי והמפוכח, אבל גם המיוסר והמתוסכל, זה שאף פעם לא יוכל לעמוד בציפיות שלו מעצמו ושל העולם ממנו. הרצון שלנו לחזור להיות הכל-יכולים, מול הפיכחון המשתלט שמעולם לא היינו כאלה באמת.
המאבק בין משה ואסי לא הוכרע בחייהם. אחרי שנים של נתק, הגיע הבן (שיכור, איך לא) אל אביו, שבועות לפני מותו של האחרון, ופתח במונולוג חד כתער, אותו חשף בסדרת המופת שלו "החיים כשמועה": "אבא אתה בן זונה, אני רוצה שתדע שאני שונא אותך. היית אבא מעולה עד גיל שמונה, ומאז הפכת לאגואיסט ואדם רע כלפינו", והוסיף ותקף את חדוות הקרב של אביו המצביא: "את המוות הפכת לאידיאה". האם אפשר לקרוא את הטקסט מקפיא הדם הזה, האישי כל-כך, מבלי לראות בו האשמה קולקטיבית של ישראל החדשה בקודמתה?
לתגובתו של אביו, טוען אסי, לא זכה על כתב האישום הזה, אלא רק בצוואתו, שם הוריש משה את כל הונו ונכסיו לאשתו השנייה. תיקו. כעת, כנראה, יובא המאבק הזה לידי הכרעה, סוף-סוף. שואו-טיים מצפה ליושבי הגיהנום, בקרב איגרוף חד-פעמי, גם אם באיחור של עשרות שנים: משה דיין בפינה האחת, ומולו אסי דיין. תהא התוצאה בקרב אשר תהא, כותרתו הטראגית תהיה הלוקיישן האכזרי, עמוק במרתפי השאול, של שתי דמויות הרסניות כלפי עצמן וכלפי אחרים, שני גאונים שגאונותם היתה להם לרועץ.
ניתן רק לקוות שהמאבק על דמותה של החברה הישראלית, שטרם הוכרע, יסתיים עוד קודם בטרם נגיע גם אנחנו לשם.