לא כולם עם דוד הנחלאווי: מבט על "מסע אלונקות"

בימים אלה יוצאת לאור גרסת די.וי.די מיוחדת של "מסע אלונקות", אחד הסרטים החשובים שנוצרו בתולדות הקולנוע הישראלי. ג'אד נאמן, רופא שהפך לקולנוען, וגם קצין צבא בעל עיטור מופת, העז, לראשונה בקולנוע, לסדוק את הדימוי המושלם של צה"ל ולהפנות זרקור למצוקות של טירונים ולשיטות הפיקוד המוטלות בספק של המפקדים. בשנת 1977, כשהסרט צולם, הקולנוע הישראלי היה עדיין אסקפיסטי ובידורי ברובו המוחלט, ונמנע מלהישיר מבט לסוגיות עומק פוליטיות וחברתיות של המדינה הצעירה. בעקבות "מסע אלונקות", במהלך שנות השמונים הקולנוע הישראלי שינה פאזה והביטוי הפוליטי הפך לתוצרת הדומיננטית שלו. לפחות במקרה של "מסע אלונקות", לעומת חלק גדול מהסרטים שבאו אחריו, הצליח ג'אד נאמן לשלב את האמירות הנוקבות עם מעוף קולנועי המתבטא בצילום מצוין במסך סינמסקופי רחב, תסריט כתוב היטב ואף נועז במבנה שלו, ומשחק ריאליסטי מצוין של השחקנים. מוני מושונוב וגידי גוב, טרום תקופת "זהו זה", שיחקו בסרט טירון בצנחנים, ששם קץ לחייו בעקבות קשיי הסתגלות וטרטורי המפקדים, ואת המ"פ הקשוח שמתייסר בעקבות המוות של הפקוד שלו.

"הסרט נולד בעקבות אירוע שהייתי עד לו בסוף שנות החמישים, כשהייתי סמל מחלקת טירונים בצנחנים", משחזר נאמן. "באמצע היום נשמעה ירייה בבסיס, כולם רצו למשרדי הפלוגה ומצאו שם טירון, שתקע לעצמו כדור בפה. מה שראיתי שם זה את כל המוח שלו מרוסס על התקרה, והוא מונח בשלולית של דם עם גולגולת מרוסקת. זה משהו שאי אפשר לשכוח. האמת היא שזה לא היה חייל שטרטרו אותו במיוחד, אבל באותו רגע הבנתי שיש כאן בעיה. כשאני בתור טירון טורטרתי עד מוות, ראיתי בזה משהו טבעי ביותר, חלק מההכשרה שלי כלוחם. לפתע הבנתי, שלא כל אחד יכול לעמוד בדבר הזה, וההתאכזרות הזאת לאנשים צעירים היא לא באמת נורמטיבית. יותר מעשר שנים מאוחר יותר, אחרי שהסרט הראשון שלי 'השמלה' זכה לתשבחות המבקרים וחיפשתי את הפרויקט הבא, הסיפור הזה עלה וחשבתי שזה נושא טוב לסרט. עבדתי על התסריט עם שותפים שונים מאז תחילת שנות ה- 70, אבל לא הייתי מרוצה ממנו לגמרי, עד שמלחמת יום כיפור חיברה אותי שוב לנושא הזה של גברים צעירים, שגופם מרוסק".

הסרט מתרחש ברובו בבסיס צבאי, ומשתמש בלא מעט ציוד צבאי. האם היה קושי להשיג את תמיכת צה"ל לסרט שמבקר אותו?
"אי אפשר לעשות סרט כזה ללא ציוד צבאי, כלי נשק. ברוב המדינות בעולם, יש מחסנים מיוחדים של ציוד צבאי שמיועדים להפקות קולנוע, ואתה יכול לשכור מהם ציוד. בארץ אתה חייב לפנות לדובר צה"ל. אז אנחנו אכן פנינו לדובר צה"ל, ודובר צה"ל סירב לשתף פעולה עם הסרט. הוא אמר שאי אפשר לעשות סרט שבו חייל צה"ל מתאבד בעקבות טרטורים. התנאי לקבלת התמיכה היה הפיכת ההתאבדות ל'התאבדות חיובית', כפי שהגדירו לנו את זה. החייל היה צריך לזנק על רימון כמו ב'הוא הלך בשדות', כדי להציל את חבריו. אני כמובן לא הסכמתי לזה. מה שהציל אותנו בסוף היה שיתוף פעולה של משמר הגבול, שמצד אחד יש לו ציוד צבאי, אבל מצד שני הוא כפוף למשטרה ולא לצה"ל. מפקד מג"ב, אלוף משנה צבי בר, שהפך אחר-כך לראש עיריית רמת גן, לא חשב שזה נכון להכחיש מקרים כמו שהסרט מתאר, שקורים בכל הצבאות. אז הוא נתן לנו גם ציוד וגם אישור לצלם במחנה של מג"ב. אני לא שוכח לו את זה."

אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא האמינות של העולם הבדיוני שלו והאופן הטבעי שבו הדמויות שלו מתנהלות. איך הצלחת להשיג את זה?
"אופן הגשת הדיאלוגים הוא בהחלט שאלה אסתטית שהיינו צריכים לפתור, במיוחד בתקופה בקולנוע הישראלי בה הדיבור הקולנועי עדיין סבל מתיאטרליות. אחת הדרכים להגיע לדיאלוג אמין היה ללהק שחקנים בתחילת דרכם, שעדיין לא עברו את הקיבוע של הדיבור התיאטרלי המוגבר ויכלו להביא למסך את הדיבור הטבעי שהם הביאו מהבית. אגב, חלק גדול משחקני הסרט עשו בו את תפקידם הקולנועי הראשון והפכו אחר-כך לכוכבי טלוויזיה וקולנוע. לדוגמה, גידי גוב, שלפני הסרט הזה היה רק זמר, מוני מושונוב, דליק ווליניץ, דובל'ה גליקמן, שלמה בראבא. אז אולי אפשר לומר שהיתה לי עין טובה. דבר נוסף שעשינו, והוא תרם מאוד להצלחה של הסרט, היה לשלב בסרט בתפקידי ניצבים בסרט משוחררים טריים מהצבא, שלא היו שחקנים מקצועיים ובאו ממש מהשטח. לפני הצילומים ערכנו סדרת גיבוש בקיבוץ גבעת השלושה ונוצר מצב שבו השחקנים לימדו את הניצבים לשחק, בעוד שהניצבים לימדו את השחקנים לדבר".

כחלק מהמאמץ של נאמן לשוות לדיאלוגים של הסרט תחושה טבעית וזורמת, גויס לעבודה על התסריט לסרט גם קובי ניב, אז אחד הכותבים של "ניקוי ראש", התכנית הסאטירית המיתולוגית של התקופה. נאמן התרשם מהברק ומהשנינות של הדיאלוגים בתוכנית, וביקש מניב לשכתב את הדיאלוגים של התסריט, שנכתב במקור על-ידי המחזאי דני הורוביץ. "בניגוד לג'אד, פחות עניין אותי אז הפן הביקורתי של הסרט", מודה ניב. "אישית, הדבר שהכי משך אותי בתסריט היה הדמות של וייסמן, החייל הדחוי בגילומו של מוני מושונוב. הזדהיתי עם דמויות כאלה מילדות."

מה היתה התרומה שלך לתסריט?
"הרצון של ג'אד היה להחיות את הדיאלוגים, שהיו תיאטרליים במהותם. אז זה מה שעשיתי, כשאני מתבסס הרבה על מה שזכרתי מהשירות הצבאי, שסיימתי לא הרבה זמן לפני עשיית הסרט. במהלך העבודה היו לי גם הערות על התסריט, וגם כתבתי כמה סצנות, כמו לדוגמה הסצנה שבה ההורים של וייסמן באים לבקר אותו בטירונות, והוא זורק עליהם אבנים ומגרש אותם מהבסיס. הרגשתי שהסצנה חשובה לתהליך שהדמות עוברת בסרט, ואני גאה בה עד היום. חוץ מזה, אני זוכה לתהילת עולם בזכות השירים הגסים שכתבתי עבור הסרט, שמושרים על-ידי החיילים. את רובם כנראה המצאתי, כי היה לי דמיון באותה תקופה."

בדיעבד הבעת גם לא מעט ביקורת על הסרט.
"כאן צריך להפריד בין שני דברים. בזמן צילומי הסרט, הגעתי לאתר הצילומים כדי לעזור והופתעתי לגלות שאחרי העבודה הרבה שהשקענו בדיאלוגים, ג'אד החליט לחזור בחלק מהדברים לגרסה הקודמת ובחלקים אחרים השחקנים אלתרו ושינו. זאת היתה שיטת העבודה של ג'אד, ואני לא הסכמתי איתה, כי חשבתי שהיא הופכת את עבודת התסריטאי לכלום. לקח שנים עד שבארץ שהבינו שתסריט הוא משהו שלא משנים, אלא אם כן ממש אין ברירה. זאת הסיבה שג'אד ואני רבנו קצת, אבל אחר-כך גם השלמנו. מאוחר יותר כתבתי בספר שלי ביקורת על המבנה של הסרט, בעיקר על העובדה שהגיבור שלו מת באמצע. בדיעבד הבנתי שהבחירה הזאת היתה טעות, אבל לטעות הזאת אני כנראה שותף".