פול ניומן מאחד בין האצ"ל להגנה, אינגריד ברגמן מואשמת במחדל מלחמת יום הכיפורים, צ'ארלס ברונסון מפקד על מבצע אנטבה ודיאן קיטון בשרות המוסד; בין אם מדובר בזיהוי של פוטנציאל מסחרי או סתם הוכחה לטיעונים של האנתרופולוג הידוע מל גיבסון וחבריו בדבר שליטתם של היהודים בהוליווד, הרי שההיסטוריה הקצרה אך עמוסת המאורעות של מדינת ישראל לא השאירה אדישה גם את בירת הקולנוע האמריקאי, ששוב ושוב חזרה לכאן כדי להפוך את הסיפורים והמיתוסים עליהם גדלנו לנחלת העולם כולו.
אחת הדוגמאות הראשונות- וגם המפורסמת ביותר- היא כמובן "אקסודוס", האפוס שהביא את הוליווד על שיא תפארתה המיתולוגית לארץ ישראל. פול ניומן בתור ארי בן כנען, מפקד ב"הגנה", עשה לגבר הישראלי מה שאלפי טיולי "תגלית" לא עשו עד היום; בגוף חטוב, תווי פנים מלאכיים ועיניים תכולות כמו הדגל למענו הוא לוחם, מבריח ניומן 600 מעפילים יהודים לארץ ישראל, מיישב סכסוכים בתוך ההנהגה היהודית, משחרר לוחמים של ההגנה והאצ"ל מהכלא ועל הדרך מפתח רומן עם אמריקאית נוצריה (איב מרי סיינט), שתוך שלוש שעות וחצי בלבד לומדת שיהודים הם למעשה בני אדם כמו כולם.
אולי היום קשה להאמין, אך בשנות ה-60 היה זה מאוד פופולארי בעולם לתמוך במדינת ישראל הצעירה. ההפקה של "אקסודוס" יצרה רעש תקשורתי חסר תקדים בארץ, והממשלה דאז הודיעה לבמאי אוטו פרמינגר, שהיה אחראי גם על הפקתו של הסרט, שתעמוד לצידו ותספק לו כל מה שרק יצטרך. לא מפליא אם כך, שבעוד "אקסודוס" הוא ללא ספק סרט מרשים וסוחף, הרי שהוא גם מגלם בתוכו את הבעייתיות שתאפיין כמעט את כל הסרטים שנעשו על מדינת ישראל ע"י הדודים מאמריקה (לפחות בחצי הראשון לקיומה): אלו הם סרטי אג'נדה תעמולתיים כמעט, מה שהופך אותם לשטחיים וחסרי מורכבות- בין אם אנחנו תומכים בנראטיב שהם מציגים או מתנגדים לו.
כזה הוא למשל "הטל צל ענק", סרט שניסה לשחזר את הצלחתו של "אקסודוס" (הנ"ל היה שובר קופות רציני לזמנו ואף היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר) אך נכשל, גם בקופות וגם בביקורת. החתיך ההוליוודי התורן הפעם הוא קירק דאגלס, שמגלם את דמותו של גנרל יהודי אמריקאי בדימוס שנקרא לתת יד במלחמת העצמאות. מצד אחד "הטל צל ענק" שם בכיס הקטן את "אקסודוס" מבחינת ההזדהות העיוורת שלו עם הזווית היהודית למאורעות 48', אך מצד שני הוא עורר הרבה זעם בארץ על מה שלדעת רבים היו אי דיוקים היסטוריים. אם "הטל צל ענק" שווה צפייה, הרי שזה בגלל שורת הכוכבים המרשימה שמשתתפת בו, אשר מלבד קירק דגלאס כוללת גם את ג'ון ווין, פרנק סינטרה ויול ברינר (שעושה פה מעבר חד מפרעה ב"עשרת הדברות" למפקד ההגנה).
במקביל לסרטים הנ"ל ולעוד הפקות הוליוודיות משנות השישים שמצאו במלחמת העצמאות מקור להשראה (כמו "יהודית" עם סופיה לורן מ-1966), התרחש באותן שנים מאורע אחר שמשך את תשומת הלב העולמית לישראל. אדולף אייכמן, הפושע הנאצי הידוע, נלכד על ידי סוכני מוסד בארגנטינה והובא לארץ למשפט ראווה שריתק אנשים מכל קצוות העולם. התגובה ההוליוודית היתה מהירה אך נלעגת, עם "מבצע אייכמן" מ-1961, מותחן סוג ב' שמתאר את התכנון והחטיפה של הפושע הנאצי על ידי מי שאמורים להיות נציגים של המוסד. זהו סרט מרושל עד גיחוך, חסר כל ביסוס היסטורי- וכיאה לכך גם נשכח (18 שנה אחר כך, ב-1979, תחזור הוליווד לעסוק בחטיפתו של אייכמן עם "הבית ברחוב גריבלדי" בכיכובו של חיים טופול. לעומת "מבצע אייכמן", "הבית ברחוב גריבלדי" מציע טיפול ראוי- גם אם לא טוב במיוחד- למבצע הנועז).
שנות השבעים והשמונים המשיכו להניב כמה הפקות קטנות ונשכחות יותר, החל מ"חרב גדעון" מ-1976, סיפור הנקמה הישראלי במבצעי טבח הספורטאים במינכן (לו שפילברג יעשה עיבוד נוסף ב-2005), ו"הפשיטה על אנטבה" מ-1977, עיבודו של במאי "האימפריה מכה שנית" אירווינג קירשנר לסיפור החילוץ של נוסעי טיסת אייר פרנס (שעל אף הכיתוב המבטיח "צ'רלס ברונסון בתפקיד דן שומרון" כבר עדיפה גרסתו של מנחם גולן מאותה שנה), כלה ב"אישה ושמה גולדה" מ-1982, הפקת טלוויזיה על חייה של גולדה מאיר בגילומה זוכה האמי של אינגריד ברגמן (לה היה זה תפקידה האחרון לפני מותה) ועד "המתופפת הקטנה" מ-1984, על פי ספרו של ג'ון לה קארה, בו דיאן קיטון מגלמת שחקנית תיאטרון אמריקאית ופעילה פרו פלשתינאית שמתאהבת בסוכן ישראלי ומגויסת למוסד (אחד הסרטים ההוליוודים הבודדים שהציעו נקודת מבט יותר מאוזנת על הסכסוך). ואז, עשרים שנה מאוחר יותר, הגיע שפילברג.
לאחר שלימד את העולם ב"רשימת שינדלר" על השואה, התפנה סטיבן שפילברג לעשות אותו דבר לגבורה- הפעם עם "מינכן", סיפור מבצע הנקמה של המוסד במבצעי הטבח הנורא בי"א הספורטאים. מאז פול ניומן ו"אקסודוס" לא נעשתה הפקה גדולה וזוהרת יותר כשישראל במרכז, וב-2005 נהרו מיטב משחקני ישראל לאודישנים בהתרגשות שלא היתה מביישת תלמידי שנה ראשונה בבית ספר למשחק. אך בעוד סרטו של המאסטר היהודי היה יותר אובייקטיבי משניתן לדמיין (הנקמה של אנשי המוסד מוצגת באור שמבקש לערער על מהותה ואף על נחיצותה), הרי שבסופו של דבר הוא לא הצליח לספק את הסחורה- לא כמותחן ולא כמסה פילוסופית שדנה בנקמה ומוסר (מה גם שהסצינה בה אהוד ברק מחופש לאישה לא מימשה את הפוטנציאל הקומי הגדול הטמון הבה).
הפעם הבאה שהוליווד עסקה בישראל הגיעה מזווית לא צפויה ומרעננת, כאשר אדם סנדלר יצא ב-2008 עם "אל תתעסקו עם הזוהאן", קומדיה שבמרכזה חייל קומנדו ישראלי לשעבר שפותח מספרה בניו יורק. גולת הכותרת של הסרט והמקור לחלק גדול מהבדיחות היותר מוצלחות היא נקודת המבט שלו על הישראליות שמתבטאת פחות או יותר במטקות, חומוס (עד כאן הכל הגיוני) ואובססיה לדיסקו (כאן כבר קצת פחות), שמקורה כנראה בעובדה שסנדלר לא ביקר בארץ מאז שנות השמונים. תמוהה ומפגרת ככל שתהיה, נדמה שהקומדיה של סנדלר תפסה את ישראל והישראליות יותר טוב מכל הסרטים "הרציניים" שבאו לפניה: מצד אחד חזקה ומאיימת, מצד שני בעלת מנטליות של ילד קטן ונאיבי.
בין אם טובים או רעים, הצפייה בסרטים ההוליוודים על ישראל היא חוויה מעניינת, כשלעיתים אף נדמה כי הרלוונטיות היחידה שלהם היא בהקרנה מול קהל ישראלי- כזה שברוב המקרים בקיא באירועים שעל המסך אף יותר מהיוצרים שהסריטו אותם; הדבר לא רק שמאפשר לנו להביט על איך העולם (או לפחות אמריקה) רואה אותנו, אלא- בגלל הכרותינו המעמיקה מראש עם התוכן- מדגיש את מנגנוניו של המדיום הקולנועי ואת האופן בו הם מכופפים את המציאות לצרכיהם. עתה נותר רק לחכות ולראות מי יגלם את דוד הנחלוואי בפרויקט ההוליוודי הבא.
איזה סרט הוליוודי מציג את ישראל הכי טוב? ספרו לנו בפייסבוק