"הלוך ושוב" הוא מחזה בהשראת מחזה אחר, בהשראת המיתולוגיה היוונית. ובאמת הוא הדהוד רחוק של תמה, לא רק בהשתרשרות ההשראות, אלא גם מבחינת דחיסות החומר שבסופו של דבר מגיע אל הבמה. סיפור העלילה החלומית, פנטסטית וסוריאליסטית היא על אדם המגיע לראיון עבודה שבור, אלכוהוליסט, חדל אישים. הוא מרואיין למשרה לא ברורה על ידי שתי דמויות שמימיות עמומות אולי אלוהיות, אולי שטניות, אולי גם וגם. המשרה מתגלה כמשרת שייט, הוא מעביר את המתים מארץ החיים אל העולם הבא. הוא עצמו חי, והדמויות שהוא פוגש בעבודתו, מפגישות אותו עם עצמו, עם חייו המבוזבזים. בסופו של דבר גם עם האחריות שנטש מאחוריו.
אם רוצים לפרום את "הלוך ושוב" לכדי חוטי ההשראה שלו, העבודה לא מסובכת מן המיתולוגיה היוונית יש לנו את דמותו של כירון, השייט שמעביר את הנשמות על נהר הסטיקס, מעולם החיים אל ממלכת השאול של האדס. חוץ מזה תמצאו גם את אורפיאוס וארודיקה זוג האוהבים שמותה של ארודיקה הפריד ביניהם ואורפיאוס הממאן להתנחם מנסה להחזירה מן השאול אליו. מה עוד? מרחוק עוד מידפק צ'רלס דיקנס עם "מזמור חג המולד" שלו, ועם סיפורו של אדם הרואה את תחנות חייו על שגיאותיו הפטאליות וההזדמנות הנסית לתקן את דרכיו. פחות או יותר כל אלו נמצאים במידות כאלו ואחרות במחזה "הלוך ושוב" של רועי מליח וסשה קריינדלין (שגם ביים), שנכתב בהשראת המחזה "השייט" מאת אנה יאבלונסקי.
א-פריורית, "הלוך ושוב" הוא תיאטרון נסיוני. הוא מסתכן, הוא יצירתי, הוא נטול חוקיות תיאטרונית מוכרת, מערב טכניקות ומדיות (תיאטרוניות עם קולנועיות) והוא מבטיח לקחת את הצופים למסע. לגבי הלקיחה אל מסע, אל מעבר לתיאטרון הרפרטוארי הקונבנציונאלי, מצליח "הלוך ושוב" לעמוד בהבטחתו התלבושות עתירות הדמיון, עיצוב הבמה שנע בין ריקות למלאות, המסך שמקרין קטעים מצולמים. כל אלו עובדים לטובת המטרה של "הלוך ושוב" להיות בעצמה סירה שמשייטת בין המוכר ובין המיתולוגי.
את התפקיד הראשי חולקים הנרי דוד ופאולו א. מאורה, ובהצגת הביקורת גילם את התפקיד מאורה בתזזיתיות ולהט. רות רסיוק הנהדרת תמיד ואירית דקל מגלמות את שתי מקבלות הפנים והמראיינות לתפקיד השייט, שתיהן מחזיקות מתח ודינמיות לאורך כל ההצגה, וגם כאשר תפקידן לא ברור או מוצדק עד הסוף, הן ממלאות אותו בחינניות. מעבר אליהן נושאת גם לוסי דובינצ'יק בתפקיד קטן למידותיה בתור בת זוגו לשעבר של השייט (בקטעים מצולמים המוקרנים על המסך), וגם של בתו הקטנה.
הרגעים המעניינים ביותר הם אלו בהם השייט מעביר מתים המתחילים לעכל שהם מתים אל העולם הבא, קטעים אלו מצולמים ומוקרנים על מסך שקוף למחצה. ובלי ספק בכלל, גולת הכותרת של "הלוך ושוב" היא מה שהיה קודם גימיק מוצלח והפך להספד עצמי מסמר שיער - אסי דיין שהלך לעולמו רק לפני שבועיים, המצולם אף הוא כאחד המתים בסירת השייט. המונולוג האוטוביוגרפי החשוף והכן אותו כתב בעצמו, ומבוצע בדייניות האופיינית לו, הוא רגע שמנחית את הצופה מן הפנטזיה אל ההווה והריאליה. זהו מהלך מעניין כשלעצמו, והאפקט שלו מצמית עוד יותר בשל צירוף הנסיבות.
אבל מעבר לזה, למרות היות תיאטרון גשר התיאטרון האמיץ והמרתק שהוא, למרות המעוף האמנותי והנכונות ליטול סיכונים "הלוך ושוב" אינה הצגה טובה מספיק, בעיקר מפני שהיא מבוססת על מחזה שאינו טוב מספיק. נקודת המוצא המעניינת של הסיפור לא נלקחת לשום מקום החלטי, וכל העסק נדמה לזרנוק מים שברח מידיו של מי שאמור לשלוט בו ועכשיו הוא משתולל ומתיז רנדומלית על כל סביבותיו. סאטירה חברתית על "המצב"? לא באמת, אין פה כזו. טיפול מודרני במיתולוגיה הארדקור? גם לא. דיון מפוכח על קלות הדעת הבלתי נסבלת של הקיום? לא ממש, לא עד הסוף. ל"הלוך ושוב" היו את כל הנתונים המיטביים, להוציא מחזה שיודע מה בדיוק הוא רוצה לומר; ובלעדי זאת, גם התיאטרון הטוב בארץ לא יכול להציל את העסק.
האם תלכו לצפות ב"הלוך ושוב"? ספרו לנו בפייסבוק