העונה הזו מוזרה. רגע אחד נדמה שהדברים נמרחים דווקא בישורת האחרונה של הסדרה, ורגע אחרי כן אנחנו מקבלים פתאום את אחד הפרקים הדחוסים והמפתיעים ביותר בתולדות "מד מן". נראה שהיו בו המון הקבלות לפרקים מהעבר, מה שהגיוני במקרה של עונה אחרונה ומסכמת. בראש ובראשונה עלה בדעתי הפרק "בין שתי ערים", העשירי בעונה השישית. בפרק ההוא דון ורוג'ר נסעו ללוס אנג'לס כדי להשיג לקוח, והארי ניצל את ההזדמנות כדי לקחת אותם אל מסיבה טיפוסית בהילס, מסיבה שהזכירה במשהו את זו של מייגן בפרק הנוכחי. גם בה דון פתאום זיהה מישהו מוכר - בעבר זה היה דני סיגל והפעם זה היה הארי קריין, ממש אותו אחד שהדריך את דון ורוג'ר בהליכות המסיבות האלה וכעת מפציע במפתיע - כל מסיבה בקליפורניה חייבת הארי קריין.
בשנה שעברה, בהזיותיו של דון תחת השפעת החשיש במסיבה בלוס אנג'לס, הוא רכן לנשק את המארחת ואז מישהי נגעה בכתפו. זו היתה מייגן, שבכלל היתה בניו יורק בשלב ההוא, לבושה כנערת פרחים, נזר לראשה - ממש כמו סטפני בפרק הנוכחי. אז, דון לא ניסה לתרץ את התנהגותו, וגם לא נראה שמייגן מוטרדת במיוחד מהכמעט-נשיקה. תחת זאת היא חייכה אליו בחום. "זה בסדר", היא אמרה, "זאת קליפורניה. כולם משתפים".
מייגן הזו, פרי דימיונו של דון, סיפרה לו שהיא גרה כעת בלוס אנג'לס, שהיא התפטרה מעבודתה כי לא יכלה לשאת את הריחוק ממנו. לאחר מכן הניחה את שתי ידיה על בטנה ואמרה שיש לה הפתעה נוספת עבורו. דון, עדיין תחת הרושם של ההפלה הטבעית של מייגן בתחילת אותה שנה, נראה חדור תקווה. "באמת?", הוא שאל, "מה את חושבת שזה?". "הזדמנות שנייה", ענתה מייגן.
כל אלה היו לנו כאן. מסיבה קליפורנית היפית, נערת פרחים עם נזר לראשה ועובר בבטנה, מייגן שמשתפת, הזדמנות שנייה. בפעם האחרונה שבה ראינו את מייגן, לפני שני פרקים, היא אמרה לדון שזה נגמר ובקושי הסכימה לדבר איתו בטלפון. שיערתי שהם בכל זאת יחזרו להיות ביחד, גם כי דון יתקשה לוותר עליה וגם כי היא עצמה מאוד אוהבת אותו, אבל נדמה שבין המריבה לבין המצב הנוכחי משהו במייגן השתבש. לא זאת בלבד שהיא סלחה לו, אלא גם הפכה רכושנית מאי פעם. היא אינה מכירה את ההזיה ההיא של דון, כמובן, אבל נדמה שכל התנהלותה בפרק היתה בצלה. אולי זה התוצר של הכמעט-פרידה ביניהם, אולי היא מרגישה צורך לשמר אותו רק לעצמה, אבל מה שעשתה עם סטפני היה בלתי נסלח. סטפני, בת המשפחה, יודעת הסודות, זאת שכן רוצה ומביאה ילדים משל עצמה. מהבחינה הרגשית והמנטלית הזו מייגן רואה בה איום, אבל מאוחר יותר אין לה בעיה לסחוף את דון לשלישייה עם חברתה איימי. זה בסדר, זה מנותק, רק פיזי, תחת פיקוח.
אדם חדש
לו ידע דון על מעשיה של מייגן, סביר להניח שקרע היה נפער ביניהם. סטפני פנתה אליו והגיעה כי רצתה קשר ותמיכה, לא רק כלכלית מן הסתם, אלא מורלית ומשפחתית. תחת זאת היא קיבלה כסף ונשלחה לדרכה. מזכיר מישהו? רוחו של אדם וויטמן ריחפה על פני הפרק הזה, והיתה נוכחת גם בסצינה המקסימה שחלקו סאלי ובובי - סאלי תיעלה את אביה, בובי תיעל את אדם. "אני יכול לבוא איתך?", הוא ביקש. "אתה רוצה לברוח?", סאלי שאלה, אבל אז אמרה, "אני מצטערת. הם לעולם לא יתנו לך לצאת. אתה קטן מדי". כשאדם וויטמן הגיע אל דון בעונה הראשונה, הוא בסך הכל רצה להתחבר שוב עם דיק, אחיו שנחשב למת. הוא היה בודד בעולם ורצה להיות חלק מעולמו של האדם היחיד שנותר לו, אבל דון לא יכול היה לסכן כך את החיים שבנה בקפידה תחת זהות מושאלת. הוא הביא לאחיו את כל חסכונותיו ואמר לו שזו הפעם האחרונה שייפגשו. זו אכן היתה הפעם האחרונה - לא הרבה אחרי כן אדם תלה את עצמו בחדרו במוטל שבו התגורר.
סטפני אמנם לא מלווה את דון מאז ילדותו כמו אדם, אבל אחרי מותה של אנה היא נותרה כשריד אחרון לחייו הקודמים. היא מי שדון מכיר הכי הרבה זמן, החוליה המקשרת היחידה אל זהותו האמיתית, גם אם רק באופן ייצוגי - היא הרי היתה רק ילדה קטנה כשפגש בה לראשונה. העובדה שהיא מערבבת בין שמו האמיתי לשמו השאול מהווה תוקף למשמעות שלה עבורו, כאילו בה מתגלם החיץ בין שתי זהויותיו, התמהיל שעדיין מתגבש בין דון לדיק. לכן היא מבליחה עכשיו, אחרי כל השנים האלה, כי זה בדיוק המקום שבו דון נמצא כרגע. הופעתה כאן עם תינוק בבטנה נדמית כהבטחה שמהערבוב הזה צפוי לצאת אדם חדש (כמו ב"2001: אודיסיאה בחלל"), והוא אמור להיות ממש מוצלח, אם לקחת ברצינות את הערת המדונה של סטפני.
את התמהיל הזה של דון ראינו ביתר שאת בפרק הזה. טבעם של בני האדם בעת איום מיידי הוא לבחור אינסטינקטיבית באחת משתי אופציות: Flight or Fight, הילחם או ברח. לאורך כל היכרותנו איתו בחר דון באופציה מאוד ברורה. שם הפרק, "הבורחים", היה תמצית מהותו של דון מאז שהכרנו אותו. אדם שמטבעו בורח, תרתי משמע. אם בפועל ממש (נטילת זהותו של דון דרייפר), אם בניסיון (כשפיט איים לחשוף את סודו בעונה הראשונה, דון הנסער ביקש מרייצ'ל לעזוב איתו, אפילו במחיר נטישת ילדיו), ואם בראשו בלבד (יושב לבד ברכב מול הרכבות החולפות). אבל עכשיו, תשע שנים אחרי תחילת אירועי הסדרה, אנו חוזים בדון שונה. הוא לא בורח, להפך, הוא נשאר ונלחם. הוא אינו מחליף אהבה או חמלה או דאגה בכסף כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר, הוא לא נוטש את סטפני. ויחד עם זאת, הוא עודנו בתהליכי גיבוש, תערובת בין הדוד המאושר ממש למשמע קולה של "אחייניתו" לבין הגבר שמפותה לשלישייה. בין העובד הצייתן עם הבוס מהגיהנום, לבין השותף שנחוש להישאר בסוכנות שהקים ומתפרץ למקום שאינו אמור להיות בו.
אין לדון מה להפסיד בשלב הזה. גם ככה מצבו בסוכנות תלוי על חוט השערה עכשיו כש"קומנדר" בפתח, כך שהוא יכול לנקוט במהלך הרה הגורל הזה. הוא עשה זאת באופן מעניין, רותם לעזרתו את הביזוי והענווה שהיו מנת חלקו, שנראה כי כבר התרגל אליהם, על מנת לפתות את אנשי "קומנדר" להצטרף אליהם - איך זה ייראה בעיני המתחרים שלכם אם אתם תגרמו לי להתנצל? קשה לחשוב על דון של לפני שנה מוכן להשפיל את עצמו כך, אבל אולי זו סנונית ראשונה מדון דרייפר החדש, שחי בשלום עם שני חלקיו. הפגישה הזו ללא ספק מילאה אותו בביטחון עצמי, והסוף היה קתרטי. דון פותח את דלת המונית, לו וקאטלר נכנסים פנימה. "אתה חושב שזה הולך להציל אותך, נכון?" קאטלר אומר לו. דון טורק את הדלת בפרצופו. הוא זה שאוחז בה, סוף סוף יש לו כוח בידיים.
Mad Man
"אני אוהב אותך, אתה יודע את זה, אתה אמא תרנגולת"
(גינזברג לסטן, "בין שתי ערים")
"אני לא יכול לכבות את השידור שאומר לי לעשות נזק"
(גינזברג לבוב בנסון, מעט אחרי כן)
המלון שבו נערכה הפגישה היה אלגונקווין שבניו יורק, ושמו התנוסס באופן מאוד מובלט בסצינה האחרונה. אם הפרק הקודם העלה על הדעת את "סיגנל 30" מהעונה החמישית בזכות קן קוסגרוב וסיפורי המד"ב שלו, כך עשה גם הנוכחי. שני שמות עט היו לקן בפרק ההוא, האחד בן הארגרוב - שאליו קישר הפרק הקודם - והשני דייב אלגונקווין. זו היתה בשעתו קריצה מרירה של קן כלפי פיט, כוכב הפרק ההוא, שלא הצליח לתקן את הברז הדולף בביתו. טפטוף המים הבלתי פוסק הפר את שלוותו ושיבש עליו את דעתו.
כך קורה אצל גינזברג עכשיו, אבל באופן חמור פי כמה. יתושו של טיטוס פועל כאן במלוא עוזו וגובה את שפיותו בפועל. היו לכך המון רמזים מטרימים, בראשם אלה המצוטטים למעלה (וגם שמה של הסדרה, תכל'ס), שוב מהפרק העשרים בעונה השישית. גינזברג עבר אז מה שנראה כהתמוטטות עצבים, התיישב על הרצפה וסירב לעשות את המצגת ל'דאו כימיקלים' - חברה שעושה את הונה ומשגשגת בזכות המלחמה. זה בדיוק מה שקורה עכשיו, גם אם גינזברג לא מודע לכך.
גינזברג חולה, כמובן. מאז ומתמיד נפשו היתה שסועה וכל שנדרש היה גורם שיעורר אותו לפעולה. 'דאו כימיקלים' והרווח שלה מהמלחמה היו הטריגר הזה בעבר, כעת זוהי IBM, שההקבלה בינה לבין 'דאו' מובהקת. IBM סיפקה לשלטון הנאצי את היכולת הטכנית לאתר את קורבנותיו, כל הגינזברגים של אירופה, מכרה ותיחזקה עבורם מכונות ניקוב ששימשה אותם הן בשילוחים למחנות ההשמדה והן במחנות עצמם, ניהלה את הרישום של היהודים באשר הם ומאוחר יותר גם את הדברים שהותירו מאחור. אלה פעולות שהנאצים לא היו יכולים לעשות ביעילות כזו אילולא התקינה עבורם IBM מפעל עצום וחסר תקדים, שקידם בצעדי ענק את היכולת שלהם ליישם את - כניסוחו התלוש-לכאורה של הארי - הפיתרון הסופי.
בשנת 1969 מעשיה של IBM במלחמת העולם השנייה לא היו ידועים, כמובן, אבל אנחנו הצופים יודעים את זה, והזמזום המתמיד הזה הוא תזכורת עצובה למקום שממנו הגיע גינזברג ולחיים שנגזרו עליו כמישהו שנולד לאם אסירה במחנה ריכוז. האמהות, כך נדמה, היתה מרכיב תת קרקעי בפרק הזה. סטפני ההרה. מייגן שפעמיים מציעה לסטפני ספגטי, מאכל שאנחנו יודעים שמייגן מקשרת עם אמהות ("אמי הכינה את זה לי ואמה הכינה את זה לה"). איימי, שם חברתה, הוא גם שמה של הזונה שניצלה את דיק בנעוריו ושימשה לו דמות אם. היחסים בין פגי לבין חוליו, הילד השכן שלה, שמרגיש אצלה מספיק בבית כדי לדעת שמכונת הכתיבה עושה רעש המפריע לצפות בטלוויזיה, היו יכולים באותה מידה להיות יחסיה עם בנה שלה.
גינזברג עצמו מצץ את הלשדים ואת השדים של אמו כבר מהרחם, את האימה הבלתי נתפשת, את התחושה שמישהו רודף אחריו. "המכונה הזו באה בשבילנו, ואחד אחרי השני..." אמר לפגי בלי לסיים. "צאי כל עוד את יכולה!", הוא קרא אליה בזמן שהוא כפות לאלונקה. "הם מנסים למחוק אותנו!", הוא צעק על סטן בפרק הקודם. קשה, קשה היה לראות את גינזברג כך. השפיות שלו הלכה ונגרעה, כבר בביתה של פגי זה כאב למראה, אבל הסצינה במשרדה לבסוף - עם משחק מופלא של אליזבת' מוס - שברה את לבי. מתוקף היותו נטול אם כל חייו, חיתוך הפטמה שלו כמעשה שסוף סוף נותן לו מנוח, נדמה כמו משהו הנקשר להיעדרה מחייו ולנסיבות שיצרו אותו כפי שהוא. "הסרתי את הלחץ", אמר, "עכשיו זה פשוט זורם דרכי בלי להשפיע עלי בכלל".
קטנות:
* טד צ'ו הוא איש שבור, אבל ייתכן שפגי כבר עברה הלאה. "זה קורה כשעובדים עם אנשים", היא אמרה לגינזברג, "אבל זה לא אמיתי".
* בטי עדיין מנסה למצוא את מקומה, לשבור את האופן שבו היא נתפשת כפי שהביעו היא ופרנסין לפני מספר פרקים - מיושנת - וכפי שהיטיבה סאלי לנסח הפעם. היא עושה את זה באמצעות עיסוק בפוליטיקה, כפי שעשתה בעבר כאשר נרתמה עם נשות השכונה להילחם בבנייה על מאגר מים עתיק. זה האירוע שהוביל לפגישתה הראשונה עם הנרי פרנסיס, שעכשיו היא לא מצליחה לצאת מצלו גם כשהיא מנסה. אפילו לא במנטליות שלה עצמה - "יש לך מזל שהנרי חשוב מספיק", היא אומרת סאלי. לפחות היא משמיעה את קולה באופן עקבי, זו בכל זאת התקדמות.
* "הבטן שלי כואבת כל הזמן" - בובי דרייפר המסכן.
* סצינת השיחה של ג'ים ולו בחדר המחשבים היתה אף היא הומאז' ל-"2001: אודיסיאה בחלל", בסצינה שבה המחשב 'האל' חושש שהאסטרונאוטים מתכננים לכבות אותו, ומקדים להרוג אותם לפני שזה יקרה. מישהו הצליח לקרוא את השפתיים שלהם?
מה אתם חשבתם על הפרק? ספרו לנו בפייסבוק