כמה אתם אוהבים את קולדפליי מ-1 ועד "Don't Panic היה שיר החופה שלנו"?
כמה אתם שונאים את קולדפליי מ-1 ועד "העולם לא צריך עוד קרן פלס"?
אז או שאתם אוהבים את קולדפליי או שאתם שונאים את קולדפליי. אין כל כך באמצע. כבר מהרגע הראשון, עם "yellow" ב-2000, היה ברור שיש כאן סימנים ללידתה של להקת-על חדשה. אבל אף אחד, גם לא הם, האמין שהיא תהפוך להיות אחת מהלהקות הכי גדולות של שנות האלפיים, עם מכירות של יותר מ-70 מיליון אלבומים, שליטה אבסולוטית במצעדים ופופולריות עולמית בלתי מעורערת. קולדפליי פיצחו את השיטה, ועם רצף של שלושה אלבומים ראשונים מצוינים, היה ברור שהם ילוו אותנו עוד שנים ארוכות, יו-2 סטייל.
כמובן שהצלחה כזאת מביאה איתה גם לא מעט שונאים, וקולדפליי הפכה להיות להקה שנכון לשנוא. וזה לא שהם לא נתנו סיבות: מוזיקה נוסחתית שלא לוקחת סיכונים, נוחה לרצות, רגשנית מדי, מכריחה אותך להתרגש ולשיר בציבור, קתרטית על גבול היעדר המודעות העצמית. להקה שסחיות אינה זרה לה. אלא שקראו לי שוטה סנטימנטלי, אני אהבתי אותם. לעזאזל, אני עדיין אוהב. כמה קל היה להתמסר לשירים של כריס מרטין וחבריו, יצירות מופת קטנות על אהבה ושדים אחרים. קל ונעים. לא מעט ויכוחים על הלהקה ניהלתי בחיי, ולא נתתי לאף טרחן לשכנע אותי אחרת. להפך: כל להקה שמגזין "אן.אם.אי" מחבק ושאתר "פיצ'פורק" מתעב אני מחבב אוטומטית. קולדפליי גם נתנו לי מספיק תירוצים לעבור ממחבב לאוהב. היא להקת פופ מושלמת. לא רוק, לא אלטרנטיבית - פופ.
אבל אז משהו התחיל להיסדק. הסימנים הראשונים הופיעו ב- "'Viva la Vida or Death and All His Friends" מ-2008, שלא היה מספיק טוב, והתהליך המשיך עם "Mylo Xyloto" המקושקש מ-2011. או אז פיצ'פורק הפגיזו עם ציון 7 והמגזין צינן עם ציון 5, והיה ברור שטוב זה לא ייגמר. העיתון צדק. "Paradise"? מה לעזאזל זה היה? כשמרטין נטש את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב והלך על מוזיקה לפרסומות ולרמיקסי מועדונים זולים, זה היה מעציב. הרי הוא מרים אצטדיונים ברחבי העולם כבר מ-2000, הוא הרים גם אותי בסקוטלנד ב-2003 (קולדפליי לייב זו חוויה מכוננת), למה הרצון להרים אותם הפעם עם טראש? אבל מה זה "Paradise" לעומת "A Sky Full of Stars", שיתוף הפעולה העכשווי של קולדפיי עם הג'ופרי של ה-EDM, אביצ'י? כלומר היי, אני מגביר כמו כל בחורה פשוטה אחרת כשאני שומע את זה ברדיו, אבל משהו בי מת עוד קצת בכל פעם מחדש.
"A Sky Full of Stars" הוא רק סימפטום למה שקורה ב"Ghost Stories", האלבום החדש והשישי של קולדפליי. על הנייר, האלבום הזה אמור היה להיות אלבום בלתי נשכח: במהלך כתיבתו התפוררו סופית הנישואים של מרטין ושל גווינת' פאלטרו ובמרץ האחרון הם הודיעו על פרידה. יותר מעשור ביחד, שני ילדים, שירים נצחיים שהוא כתב לה. היית מצפה שייצא לו אלבום פרידה מליגת "Blood on the Tracks" של דילן, "The Boatman's Call" של ניק קייב, "For Emma, Forever Ago" של בון איבר, "Sea Change" של בק. אבל לא, ממש לא. מרטין הוא אף אחד מהאמנים האלה, ו"Ghost Stories" הוא אלבום לא טוב שלא מצליח לחדור את המים הרדודים מסביב ללב. אפילו שאתה ממש מתאמץ, ומדפיס את המילים לשירים שקולדפליי שיתפו בנדיבותם, זה לא מצליח, רק חושף אותן עוד יותר בחולשתן. מרטין אף פעם לא היה עילוי כתיבה, אבל היו לו לא מעט רגעים שבהם הוא זרח וידע ללכוד רגשות בסיסיים של כולנו. ידעת שיש שם קלישאות מדי פעם, ידעת שזה קצת ממבו ג'מבו ניו אייג'י, אבל היה קשה לסרב. הפעם הטקסטים שלו, שמלווים בלחנים שגם הם רחוקים משיאם - מרגישים כמו גרסת "יומני היקר" שלו עצמו, מילוליים מדי, משלהבים כמו שיחת עידוד של שמעון מזרחי לפני דרבי. "Magic" הוא גרסה אנגלית לפואמה של יוסי גיספן ביום רע. "Midnight" הוא ניסיון לא מוצלח של מרטין לעשות בון איבר. ב"True Love" מרטין מבקש מפאלטרו - על רקע אלקטרוניקה נוגה ובחיזוקו של טימבלנד - שתגיד לו שהיא אוהבת אותו, ואם היא לא - שתשקר לו. אני לא אשקר לו - זה לא מתאים.
"Always in my Head", "Another's Arms" ובעיקר הסיום היפהפה עם "O" מזכירים לכמה רגעים את הימים שבהם הרביעייה הזאת באמת לא ספרה אף אחד, אבל זה מעט מדי וממש מאוחר מדי. המלך הישן אולי לא מת, אבל מצבו לא להיט, יש אחרים שטוענים לכתר, וקולדפליי קצת הפכו בשנים האחרונות ל - שייקחו אותי האב, האם, הלוחם, העלמה, הנפח, הזקנה והזר - לגילטי פלז'ר. זה לא אמור להיות ככה. מרטין צריך מישהי שתתקן אותו ותיקח אותו בחזרה להתחלה. אף אחד לא אומר שזה קל, אבל יותר חבל יהיה להיפרד סופית.